מסע החיים של לייבה
נעוריי בסימן רכישת מקצוע בראייה לאחור אפשר לומר ששנות ילדותנו בעיירה היו נפלאות, אולי דווקא בגלל הפשטות, השגרה, המעט שהיה כל כך הרבה, החוויות הראשוניות שמילאו את כל ישותנו במקום שאין בו כמעט כלום, אולם זה מה שהיה ולא היה צורך ביותר. את העוגן החשוב נתן לנו בית ההורים, זה הבית שתמיד היה חם ומקבל, מזמין ומאפשר. אמצעי התקשורת היו מעטים והמרחקים הגדולים מהערים המפותחות לא אפשרו לנו להכיר את הנעשה "שם" בחוץ. אל העולם שהיה מחוץ לגבולות המקום נחשפנו אט-אט רק כאשר התחלנו לקרוא, בהתחלה מילים בודדות, אחר כך ספרים ואת כותרות העיתונים. כך במרוצת הזמן, הבנו שקיים עולם אחר והחיים בו מעניינים ומאתגרים יותר. כאמור, בהגיע אחי לגיל עשר וחצי הסתיימו הלימודים בבית הספר הממשלתי-ממלכתי. אני כבר זכיתי ללמוד במסגרת רחבה יותר בת שש שנים. ילדי הגויים החלו להשתלב בעבודה, רובם עבדו לצד הוריהם כשהתכלית לעזור בפרנסת המשפחה עומדת בראש מעייניהם של הוריהם. אצלנו היהודים היו פני הדברים שונים, רכישת השכלה ודעת עמדה בראש מעיניהם של הורינו. הילדים נשלחו להמשיך את לימודיהם כדי להשלים את מסגרת בית הספר היסודי ולאחר מכן פנו רובם ללמוד בסמינריון או בבית-ספר מקצועי שהיווה בסיס חשוב לעתידם. לשלוח ילד רך בשנים ללמוד מחוץ לבית ההורים בסביבה זרה אף שהיה ‒ היום זה נשמע בלתי נתפס מדובר בקהילה יהודית. על אף המצב הכלכלי הדחוק שבו היו נתונים הוריי, לא הייתה להם התלבטות לגבי המשך לימודיו של בֶּרֶה בנם הבכור וגם לא לגביי או לגבי אחיותיי, אך בשל קשיי מימון נאלצו אחיותיי להמתין מספר שנים עד שהתאפשר גם להן לרכוש מקצוע. בֶּרֶה נשלח ללמוד במוזסוויל, שנחשבה לבירה היהודית בארגנטינה וזכתה לכינוי "ירושלים דה ארגנטינה". הוא השלים שתי שנות לימוד במוזסוויל והמשיך בדרכו לרכישת מקצוע ההוראה אל הבירה בואנוס איירס, בה בחר ללמוד בסמינריון למורים לבתי ספר יהודיים אשר נפתח באותה השנה. בֶּרֶה היה בעל דעה ולא היסס להביע את דעתו ולעמוד עליה. בינו לבין אחד המרצים בסמינריון התפתח ויכוח עקרוני שנמשך כשלוש-עשרה שנים. איני יודע על מה נסב הוויכוח, אבל ללא ספק הייתה לו משמעות שהובילה לכתבה בעיתון היהודי החשוב דאז "די יידשא צייטונג". בעקבות העימות נשללה מבֶּרֶה הזכות לקבל את תעודת הגמר בסיום ארבע שנות לימוד בסמינריון. היעדר התעודה לא פגע בקריירה שלו. על אף גילו הצעיר, הוא נקרא לשמש כמורה בבית היתומים היהודי בבירה. משם עבר ללמד בבית הספר "שלום עליכם" אשר נחשב לבית הספר הטוב ביותר באותם הימים. בזכות כשרונו הטבעי, הניסיון והמוניטין שצבר, הוא התקדם לדרגת מנהל בית-ספר "תל-אביב", ועם הזמן הוביל את בית הספר לשגשוג, עד כי במהרה, הפך לבית-ספר מתחרה ל"שלום עליכם". בֶּרֶה עשה חייל וזכה להערכה רבה. בגיל עשרים ושלוש נישא לשריתה. נולדו להם שני ילדים, אלברטו הבכור ואסתרסיטה.
22
Made with FlippingBook Learn more on our blog