מסע החיים של לייבה
שאני עלול להיות "מסוכן" בשבילו. תשובתו הדהימה אותי. ביקשתי שיסביר למה הוא מתכוון. "בפעם הזו הצעת הצעה לטעמי ולטובתי," אמר, "איני יודע מה יהיה טיבה של ההצעה הבאה שתציע לי. אני מזהה שאתה בחור פיקח ואיני רוצה להסתכן עם עובד כמוך. אני מעדיף שניפרד עתה ונישאר ידידים." הייתה בדבריו מחמאה גדולה, אבל באותו רגע התקשיתי להכילה. נאלצתי בעל כורחי לקבל עליי את הפסקת העבודה במפעל ולחפש מקום עבודה חדש. למען האמת, לא התרגזתי ולא התייאשתי, קיבלתי את הצעתו להישאר עמו בידידות ויצאתי מהמפעל בראש מורם. האמנתי שעליי להמשיך הלאה ולהתקדם, ואכן, מצאתי במהרה עבודה במפעל לייצור מכונות לקרטוני אריזה. הייתה זו עבודה מעניינת שהפסקתי לאחר זמן קצר מפני שדודי שמעון (אחי אמי), הזמין אותי לעבוד במפעל ליצור כיסאות עץ שהיה בבעלותו והציע לי תפקיד של מנהל עבודה. העבודה כללה גם טיפול בקשרי המפעל מול הבנקים ועיסוק בבירוקרטיות. התנסות זו הרחיבה את ידיעותיי לתחומים חדשים והועילה לי מאוד בהמשך דרכי המקצועית. בצד הרצון העז שפעם בי להתקדם מקצועית בער בי גם נושא ההתנדבות והרצון להיות חלק משמעותי מהקהילה בה אני חי. כחצי שנה לאחר הגיעי לבואנוס איירס עברה גם משפחתי ממוֹנִיגוֹטֶס לעיר הבירה. אחרי שבֶּרֶה ואני יצאנו ללמוד מחוץ לבית, לא התאפשר להוריי לממן שכר לימוד נוסף. אחיותיי אוּקַה ורִבְקֶה למדו בבית הספר בעיירה, גם הן כמוני כבר זכו ללמוד שש שנים במסגרת הלימודים שהתרחבה. מיום שסיימו את לימודיהן, כל אחת בתורה, עסקו שתיהן בהתנדבות בהגשת סיוע לתלמידים מתקשים בקריאה ובכתיבה. בהיותן בעלות גישה חינוכית טבעית ונטייה ללמד אחרים, הייתה התעסוקה הזאת סוג של "מכינה" לקראת עתידן המקצועי. הכשרתן המקצועית של אחיותיי האהובות החלה כשהוריי עברו לגור בבירה. אוּקַה סיימה את לימודיה בסמינריון לגננות ובמשך שנים רבות, עד יומה האחרון, עסקה בניהול גן ילדים יהודי שמנה מאות זאטוטים. היא נישאה בגיל מאוחר יחסית ולא זכתה להיות אימא בעצמה. רִבְקֶה למדה בסמינריון למורים ולימדה תנ"ך ועברית. היא נישאה והפכה לאם לשתי בנות ויויאנה וסנדרה. גם רִבְקֶה וגם אוּקַה הלכו לעולמן בגיל צעיר יחסית עקב מחלה. האזנה ‒ אחת התמונות העולות בזכרוני בהקשר לדמותן, קשורה לבילוי שהיה חביב עליהן לתסכיתי טלנובלות ברדיו. בימים ההם טרם עידן הטלוויזיה בכל בית, הייתה ההאזנה לרדיו חלק בלתי נפרד מחיינו. עבור אחיותיי הייתה האזנה לטלנובלות סוחטות הדמעות ממש אירוע. הן ישבו ליד הרדיו וחוו את העלילה המשודרת כשהן מלוות אותה בצחוק רם או לחילופין בבכי סוער. כשהזדמן לי להיות נוכח באירוע כזה ולחזות בפרצי הרגש שלהן, לא יכולתי להימנע מתגובה משועשעת. העובדה שהתייחסתי לכל העניין בצחוק, העליבה אותן עד עמקי נשמתן, הן טענו שאני לא מבין עד כמה הדבר נוגע להן ונהגו לומר לי, "נו בטח... לך זה לא כואב."
28
Made with FlippingBook Learn more on our blog