מסע החיים של לייבה

החיים בקיבוץ ערב סיום מלחמת סיני. 1956 בחודש נובמבר 4- הגענו לארץ ב ביתנו הראשון בארץ-ישראל היה בקיבוץ ניר עם שנמצא בנגב הצפוני-מערבי, בסמיכות לרצועת עזה ומשתייך לתנועה הקיבוצית. 1943 וממערב לעיירה שדרות. הקיבוץ נוסד בשנת בתחילה היינו אמורים לשהות מספר חודשים באולפן במעיין צבי, אך המקום לא היה ערוך לקלוט זוגות, לפיכך נשארנו ללימודי עברית באולפן בניר עם ובהמשך שהינו בירושלים כחודש ימים לצורך השלמת הלימודים. נולדה בתנו הבכורה טליה, שמחנו בתינוקת שהפכה אותנו למשפחה. על מנת לבשר 1957 בחודש מאי למשפחה בארגנטינה על הולדתה, ישבנו יום שלם במזכירות הקיבוץ כדי לקבל קו טלפון שיאפשר לנו לשתף את המשפחה באירוע המרגש. בתקופה הראשונה בקיבוץ הרגשתי שאני משמש כ"פקק". שיבצו אותי בכל מקום בו חסרו ידיים עובדות, השיבוץ נעשה ללא התייחסות ליכולותיי המקצועיות או לידע שלי. עם זאת חשתי שאני מתערה במהירות בחיי הקיבוץ והתקבלתי במאור פנים ובלב פתוח. תרמה לכך הנכונות שלי לקחת על עצמי מטלות למען הכלל, אחת מהן הייתה חלוקת "האספקה הקטנה" מהמחסן. חברי הקיבוץ נהגו להשאיר את רשימת המצרכים הדרושים להם, בעיקר טואלטיקה, כמו משחת שיניים וסבון. הכנתי לכל הזמנה כזאת שקית עם התכולה המבוקשת וזו חיכתה להם ביום שישי בעת שאספו את הכביסה הנקייה מהמכבסה. בשלב הזה עדיין לא הכרתי היטב את כל החברים ומסתבר, "nivea" שלא הכרתי חלק מהמצרכים המבוקשים. למשל, הייתה חברה אחת שביקשה שוב ושוב וקיבלה שוב ושוב קונדומים. עד שפעם אחת פגשתיה פנים אל פנים והיא שאלה, האם אני יודע מה ". מהבעת פניה הסקתי שמשהו השתבש ועניתי שכנראה אינני יודע. אין לי מושג מה עשתה nivea" זה אותה חברה בכל האספקה שארגנתי לה. כששובצתי לעבודה במסגרייה ובנגריה, הייתי שבע רצון, אבל מרבית חבריי לגרעין לא הרגישו כמוני. התחושה של חבריי הייתה שלוותיקי הקיבוץ יש ביקורת על קבוצת העולים החדשים מדרום אמריקה. אנחנו הגענו מעולם אחר שנתפש בעיניהם כחומרני יותר. סגנון החיים הצנוע של הוותיקים בא לידי ביטוי בתחומים שונים, בין היתר בריהוט בסיסי שבו שימשו שולחן או כיסא וגם לאחסון ומידוף. תפישת העולם שלנו ‒ ארגזי הדרים כפריט שימושי ומרכזי הכתיבה מציאות אחרת; שולחן הוא שולחן וכיסא הוא כיסא... כל זה, גם אם מדובר רק בענייני חומר זניחים ולא בענייני רוח חשובים, הפך לצנינים בקרב הוותיקים. לא מדובר רק בהרמת גבה שניתן להתעלם ממנה אלא בהתייחסות הכללית שלהם כלפינו וכלפי בקשות שהעלינו. לכשעצמי לא ראיתי זאת לשלילה, אבל היו דברים שנגעו לסוניה ובגינה חשתי גם אני שיש מידת איפה ואיפה ביחס כלפינו. סוניה השתוקקה לעבוד במקצועה כמנהלת חשבונות וקיבלה סירוב, הבקשה השנייה שלה הייתה אם כך לעבוד בבתי הילדים, גם לכך סרבו בטענה ש"נכותה" כפי שהגדירו בקיבוץ (סוניה חלתה במחלת הפוליו כשהייתה צעירה. המחלה הותירה צליעה קלה בהליכתה), תקשה על העבודה. הם טענו בפניה שהעבודה תהיה קשה בשבילה דבר שיגרור אחריו עבודה קשה יותר לצוות הוותיק. לבסוף נמצא לה פתרון תעסוקתי והיא שובצה לעבודה במחסן הבגדים עם זקנות הקיבוץ. חרף

49