מסע החיים של לייבה

העובדה שלא שמעתי מפיה תלונה על כך, ידעתי שבתוך לבה היא חשה פגועה. מה שעבר על סוניה עבר גם על חברות וחברים אחרים מהגרעין וגם על עולים חדשים נוספים שהגיעו אתנו או בסמוך לבואנו. רבים לא מצאו את מקומם וחשו אי-נוחות. אחדים שקלו עזיבה ונשארו, אחרים, רבים יותר עזבו והכו שורש במקומות אחרים. כשנה לאחר שהגעתי לארץ קיבלתי מאבי מכתב שמשמעותו עבורי הייתה יקרה מזהב. ברבות השנים המכתב נעלם, אבל תוכנו חקוק על לוח לבי. במכתב זה קיבלתי מאבי היקר את האישור הסופי לכך, שהעלייה לארץ ועזיבת ארגנטינה הייתה צעד נכון והוא מכבד צעד זה ונותן לי את ברכתו. אבי כתב: "למרות פירוד המשפחה אני רואה בדרך שבחרת דרך נכונה ואני מקווה כי בעקבותיך יבואו גם יתר האחים ואז נוכל גם אנחנו לעלות ארצה…" אחרי שנתיים בקיבוץ, החלטנו שעלינו להמשיך הלאה. הגענו למסקנה שהקליטה שלנו כגרעין בקיבוץ ניר עם לא הייתה הצלחה. העיר אשקלון הייתה היעד הראשון אליו פניתי. נסעתי לעיר והסתובבתי בין בתי המלאכה, הצעתי את שירותיי ולבסוף הגעתי למקום שנזקק לעובד. התחלתי לעבוד בימים בין ראש השנה ליום כיפור וכבר בימים הראשונים הפגנתי חריצות ומסירות. לאחר מספר ימים נסעתי הביתה לקיבוץ, אחד החברים קישר ביני לבין מכר שלו שהיה בעל קשרים באשקלון. מטרת הפגישה עם המכר הייתה לסייע לי למצוא בית ראוי למגורים. כשנפגשתי עם המכר וסיפרתי לו היכן אני עובד, נפלו פניו. הוא אמר לי, שהעסק הזה פושט רגל, בשומעי את דבריו גם פניי נפלו. בשובי לבית המלאכה ראיתי שורה של טנדרים חונים בחוץ, הטנדרים היו שייכים לעובדים במקום, הם העמיסו עליהם מכל הבא ליד. זו הייתה דרכם לפצות את עצמם בתמורה לעבודתם ואיש לא עצר בעדם. מיותר לציין שלא קיבלתי תשלום על ימי העבודה שלי, ולמזלי היה מדובר בתקופה קצרה. כבר הודענו על עזיבתנו את הקיבוץ ועכשיו נותרתי גם בלי עבודה, אך אופטימיות היא תחושה מנצחת ואצלי במיוחד. האמנתי בכל לבי שמשהו טוב יקרה והכול יסתדר בקרוב. ואכן כך היה. השמועה שבכוונתנו לעזוב את הקיבוץ פרשה כנפיים והגיעה לאוזניו של אדם שעבד במועצה האזורית שער הנגב. האיש היה מודע למקצועיות שלי ופנה אליי בהצעת עבודה במפעל שייצר קמח מאספסת להזנת בהמות. קפצתי על המציאה.

50