מסע החיים של לייבה

פתאום באמצע החיים זימן הגורל לי ולילדיי אסון כבד ובעקבותיו התמודדות קשה וכואבת. 1979 בחודש דצמבר של שנת סוניה רעייתי ואם ילדיי נפטרה בפתאומיות בסוף החודש. חודשים אחדים לפני מותה של סוניה התארחה בביתנו אִמָּהּ שהגיעה מארגנטינה. היוזמה להגעת האם, הייתה מצדו של בנה ראול, אחיה של סוניה שהתגורר בארגנטינה. האח אמר שהאם מתגעגעת לבתה ולבנה שמתגוררים בארץ. כבר בערב הראשון לאחר שאספנו אותם משדה התעופה הבחנו בבעיה; האימא לא זיהתה את בנה דב שישב לצדה. שאלנו את ראול לפשר הדבר, אבל הוא הכחיש את מה שראינו בעינינו ואמר שהכול בסדר, שאולי התעייפה בטיסה. בחלוף מספר ימים הוא שב לארגנטינה. ללא כל הכנה מוקדמת היה עלינו להתמודד עם אישה מבוגרת עם שלל בעיות, החל מהתמצאות בנעשה סביבה, כמובן שגם קשיי השפה השפיעו לרעה על הבנתה. היה עלינו להתמודד עם אישה חולה מאוד, דמנטית, שלא ניתן היה להשאירה לבד אפילו לדקה. הטיפול הנדרש במקרה כזה, היה בעיקרו טיפול סיעודי ונפשי. נקלענו לחוויה מתסכלת בעל-כורחנו והלב נקרע. סוניה טיפלה באִמָּהּ בחמלה רבה, היא התגייסה בכל מאודה למאמץ הנדרש וזאת לצד עבודתה כמנהלת חשבונות והטיפול פיזית ונפשית כאחד. לא אחת מצאתי אותה חסרת אונים ‒ בבית. הייתה זו משימה יומיומית קשה ומותשת מעייפות. לאחר תקופה מסוימת ביקשנו לחלוק את הטיפול באם עם אחיה דב שגר בקיבוץ מפלסים. הטיפול היה קשה גם לבן. כתוצאה מהמצב נוצר מתח בין סוניה לאחיה, שהיו ביחסים טובים לאורך השנים והדבר העציב אותי. כל אותו הזמן סירב ראול שגר בארגנטינה להכיר בחומרת המצב. מאידך געגועיה של האם לביתה ולארצה שברו את לבנו, היא לא ביקשה דבר מלבד לשוב לארגנטינה. היינו במלכוד. לבסוף מצאנו דרך לרצות אותה. השגנו עבורה ליווי בתשלום; אישה דוברת ספרדית ליוותה אותה בטיסה הארוכה אל ארצה וביתה. ההחלטה לשלֵח את האם, לא הייתה פשוטה או קלה לסוניה. ראיתי אותה אפופת צער וידעתי שהיא בדצמבר בדיוק ביום בו שבה אמה לארגנטינה. 25- מתייסרת. סוניה נפטרה ב אין לי צורך בפרשנות מדעית. אני מאמין שלבה של סוניה נשבר באותו יום. בשובי מהעבודה חיכה לי יניב. הוא אמר שאימא חשה ברע והוא הזעיק את השכנים, שהזעיקו מיד אמבולנס. עד שהגעתי לבית החולים סוניה כבר לא הייתה אתנו. הייתי בהלם. אין אסון גדול מזה שיכול לקרות לאדם. חזרתי הביתה ואמרתי ליניב שאימא איננה. יניב הביט בי ואחרי רגע קצר אמר, "אבא אל תדאג, אני אדאג לך." הוא הדהים אותי בתשובתו המרגשת, לשמוע משפט כזה מילד-נער בן ארבע-עשרה!? באותם ימים טליה הייתה דיילת באל על וענת שירתה בצה"ל. הייתי צריך להעביר להן את הבשורה הקשה. לטליה באל על ולענת בבסיס בצפון. טליה נחתה בארץ אחרי טיסה מניו-יורק ועל הטופס בדלפק בו היה עליה לחתום את שמה מצאה הודעה לקונית, "לבוא מהר הביתה". אני חושב על מה עבר בראשה עד שהגיעה לדירתה בגבעתיים ומשם צלצלה הביתה. כשאחד השכנים ענה לטלפון כבר הבינה שקרה דבר נורא. אני בקושי הצלחתי לדבר איתה, אבל היא כבר הבינה שמדובר בסוניה. את הדרך לאשקלון היא עשתה באוטובוס ובכניסה

60