טיפול בצד מלחמה - מזכרונותיו של מטפל ולוחם - מנחם סטודנט
ט י פ ו ל בצל מלחמה
נה לעורף בשל אי־תפקוד. הוא שוחרר מהצבא. חולף לו ּ דוד פו זמן ודוד עדיין לא מצליח לתפקד. הוא פונה לרופא המשפחה לעזרה, מיואש. מרגיש שהכול נהרס, שאולי כדאי לברוח בחזרה לפרס להוריו ולהורי אשתו, שם היה טוב יותר. אני מרגיש קרוב אליו. יש משהו בייאוש של הבחור שאני מבין, שנמצא גם בי. הייאוש שנמצא בי עמוק, שנה אחרי המלחמה. השאלה הגדולה: בשביל מה? הכול נהרס. אולי כדאי לברוח?! אני מספר את דבר הפגישה הראשונה לרינה וקשה לי. אני מתפתל בכיסא ולקראת הסוף שואל אותה, "מדוע העברת את דוד דווקא אליי?" "אני חושבת שמכל אלה שנמצאים במרפאה הזאת אתה זה שיכול לעזור לו, ולעזור לעצמך." סתמה ולא הוסיפה. אני תולה בה עיניים לא מבינות. "ויש עוד אחד שאני רוצה שתעזור לי בעבודה איתו." אני מבולבל.
בבוקר, לפני שהוא יצא 7:15־ פגשתי את דוד פעם בשבוע, ב לעבודה. שנינו הגענו ופתחנו את המרפאה.
דוד קיבל כדורי הרגעה, אשר נוסף על עבודתי ועל עבודת העובדת הסוציאלית שיפרו מאוד את המצב.
אחרי כארבעה חודשים בעיית ההרטבה כמעט נעלמה, והופיעה רק מדי שבועיים-שלושה.
15
Made with FlippingBook Learn more on our blog