טיפול בצד מלחמה - מזכרונותיו של מטפל ולוחם - מנחם סטודנט

מנחם סט ו דנט

אני נפגש עם רינה לפגישת הדרכה: מה הלאה? האם הוא ישוחרר סופית מהצבא? האם משרד הביטחון יכיר בו כנפגע? האם ניתן לדאוג שהעובדת הסוציאלית של משרד הביטחון תיקח אחריות על המשפחה הזאת? הפגישה מתסכלת, ובסופה יצאתי בתחושות קשות, שבוודאי היו לב הבעיה של דוד — הוא לבד. וגם אני! לבד. "דוד ישוחרר סופית מהצבא אם תכתוב מכתב לצה"ל ותדרוש זאת. משרד הביטחון לא יכיר בו כנפגע ועדיף שלא להעביר אותו את מסלול הייסורים הזה. עובדת סוציאלית של משרד הביטחון בוודאי לא תתפנה למה שאתה מבקש, אז תעשה מה שאתה יכול." דוד ואני נפגשנו במשך שנה וחצי פעם בחודש, פעם בשבועיים, על פי הצורך. הוא החליף את מקום עבודתו למקום טוב יותר שבו עבד פחות שעות. המצב בבית הוטב — אשתו מתלוננת פחות ויוצאת למפגשים של ויצ"ו. הרשת החברתית הורחבה. הוא מצא זמן וסבלנות לשחק עם בנו בן הארבע. פגישה אחרונה. דוד יודע שזו פגישתנו האחרונה. בעוד כשבוע אני עומד לעזוב בבוקר. 7:15־ את המרפאה. כמו תמיד, נפגשנו ב דוד: "זהו, אנחנו גומרים." אני: "כן, זוהי הפגישה האחרונה שלנו." ולבד.

16