טיפול בצד מלחמה - מזכרונותיו של מטפל ולוחם - מנחם סטודנט

ט י פ ו ל בצל מלחמה

דוד: "קצת מפחיד אותי." אני: "אתה תסתדר." דוד: "כן, זה נכון. היום המצב הרבה יותר טוב מאשר לפני שנתיים, לא?" אני: "אני חושב שכן." דוד: "מי יהיה הכתובת הבאה שלי?" אני: "הפסיכיאטר שנתן לך את התרופות, והעובדת הסוציאלית שהכרת כאן, אם תצטרך." בגמגום דוד אומר: "אני רוצה לתת... לעשות לך מתנה. אני רוצה לדעת את מספר נעל של הגברת שלך, אני אתפור לה מגפיים..." הוא מביט בי בעיניים שואלות. אני נבוך. נושם עמוק. "תודה." דוד: "אני לא אומר את זה כמו האשכנזים, בשביל להגיד, אני באמת רוצה. זה הדבר היחידי שאני יכול לתת לך משלי." אני: "נתת הרבה, תודה." דוד לא כל כך מבין, ואולי קצת נפגע.

עברו מאז שנים רבות ואני תוהה מה קרה לו. איפה הוא? האם חזר לפרס?

  

שלוש־עשרה שנה אחרי, כשאני מנסה לחשוב על העבודה שעשיתי עם דוד, ברור לי שידעתי מעט מאוד על הטיפול בנפגעי הלם קרב, ומנגד, מה שעזר למעשה לתזוזה של דוד במערכת הסגורה שלו היה רמת המעורבות, ההזדהות והאכפתיות שלי כלפיו; הזדהיתי עם החלק הנפגע שלו, עם החלק הבודד.

17

Made with FlippingBook Learn more on our blog