סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון
סיפורה של גיזלה
שלא ייכנס אוויר והריבה תישמר לאורך זמן. בזמנו לא עשו את זה; היו מכינים סיר גדול עם קש ומים, עוטפים בהם את הבקבוקים ומרתיחים כדי לעשות להם סטריליזציה. נוסף לכך השתמשו בחומר בשם סליציל שניתן היה לרכוש בבית מרקחת, ואשר סייע בשימור הריבות. אמי נהגה להכין גם ריבה מיוחדת שהכילה עגבניות, תפוחי עץ ופטל גם יחד. היו לנו שני סוגי פטל - פטל אדום, מָלִינָה, ופטל שחור, ק ִִֹפּינָה. הקופינה היה עתיר גרעינים, ואמי השתמשה בנפה משיער סוס כדי להעביר דרכו את הפירות כך שבשר הפרי עבר ואילו הגרעינים נשארו בתוך הנפה. באותו אופן ממש היא נהגה להכין ריבת תות שדה שהייתה מקבלת מרקם של ג'לי אחרי שעברה בנפה של אמי. מפירות עץ האגס שלנו, שנהגו להבשיל באותה עת יחד עם השזיפים, נהגה אמי להכין ריבת אגסים ושזיפים. הריבות הללו היוו חלק מרכזי בארוחת הערב שלנו בימים בהם אכלנו ארוחה בשרית מאוחרת ולא יכולנו לאכול חלבי. או אז היינו שותים תה ואוכלים ריבה על גבי לחם תוצרת בית שאמי אפתה בתנור חמר גדול. למעשה, הלחם הזה היה המאכל הראשון שאמי לימדה אותי להכין כשמלאו לי שתים עשרה. אני זוכרת בגעגוע גם את סוגי הפסטה השונים שאמי נהגה להכין, בהם הקָלְסונָס - כיסני בצק ללא מילוי, תבשיל גרמני או אוסטרי שנהגה להכין ושאת שמו שכחתי, מפסטה קטנה ומרובעת בכרוב מאודה, וטָארָאנָה – מעין פתיתים טעימים. מאכלים אחרים היו בחלקם הונגריים (עוגיות מרציפן משקדים) בהשפעת השלטון האוסטרו-הונגרי, ובחלקם ספרדיים (עוגיות מאגוזים או בוטנים, קציצות פְּרָסָה/כּרֵשָה, פשטידת מצות עם גבינה מלוחה ותרד ועוד). נהוג היה להכין ריבות מפירות שונים – תות שדה, דובדבנים, משמשים, קישואים, קליפות אבטיח, עגבניות וגם ריבות מעורבות.
22
Made with FlippingBook HTML5