סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון

סיפורה של גיזלה

שמואל בן השנתיים וחצי. ליאון החזיק מזוודה בכל יד, כך שלא יכול היה להתחלף עמי במהלך הנסיעה. למרבה ההקלה, חלק מהנוסעים ירדו ליד נתניה כי הלכו להתגורר באחד המושבים באזור, וקבוצה נוספת ירדה בתחנה שאת שמה אינני זוכרת, וכך התפנה מעט מקום במשאית. בתום הנסיעה הקשה והממושכת הזו הגענו לפנות ערב לבאר יעקב.

באר יעקב

המחשבה הראשונה שחלפה במוחי כשראיתי את המקום הייתה, 'הנה, חזרתי למחנה'. המקום שימש בעבר כקסרקטין של הצבא הבריטי וכעת עמד ריק, ומבני המגורים היו מסודרים בשורות ישרות, בדומה לצריפים בהם התגוררנו בברגן בלזן. הרושם הזה התחזק עם חלוקת האוכל, שדמתה לזו שהייתה נהוגה במחנה. נוסף על כך, בשעות הלילה נשמעו יללות תנים מקפיאות דם, ומכיוון שבאותה תקופה עדיין התחוללה מלחמה והייתה האפלה לא יכולנו להדליק אור. אבל מהר מאוד הבנתי שלא מדובר במחנה, שכן במקום מנת הלחם הזעומה, בבאר יעקב יכולנו לקחת לחם כאוות נפשנו, ועוד לחם לבן, שהיה ערב לחיכי כמו עוגה. בנוסף, בבאר יעקב לא היינו נתונים במעצר, ואלה בינינו שכבר שלטו בשפה העברית יצאו וחזרו ככול שרצו. מבני המגורים שקיבלנו היו עשויים טיח ועליו רשת. מבחינות רבות שפר עלינו גורלנו לקבל מבני קבע עם חלון ודלת, בהשוואה לעולים יוצאי תורכיה ותימן שהצטרפו מאוחר יותר ואשר נאלצו להתגורר באוהלים בחום הלוהט של הקיץ ובימי החורף הגשומים. את החדר שקיבלנו נאלצנו לחלוק עם גבר נוסף יוצא יוגוסלביה, שהייתה לו משפחה בתל אביב. אותו אדם השאיר כמה מחפציו על המיטה כדי לסמן שהיא שלו, ונסע אליהם, וכך יצא שקיבלנו בעצם חדר לעצמנו, מותרות בהתחשב בתנאים של אותם ימים.

54

Made with FlippingBook HTML5