סיפורה של גיזלה - שירז אפיק, שמואל אבינון

סיפורה של גיזלה

מצמרתו את הפרחים הצהובים, אותם הביאה הביתה כדי להכין מהם תה. סמוך לביתנו גדל עץ ערמונים שהניב פירות פרא שהיו לא אכילים; צילה אספה את הערמונים הללו ושיחקה בהם חמש אבנים או גולות. היא גם הייתה דברנית גדולה. כשהיינו הולכות לבקר את סבתנו, היא לא הייתה מפסיקה לדבר לרגע, והמבוגרים אמרו לה, "אנחנו ניתן לך שני דינר, אם תשתקי שתי דקות." היא מעולם לא הצליחה לשתוק שתי דקות! כזו הייתה צילה. בתחילה לא היינו דומות כלל. אני הייתי גבוהה ונשארתי בגובה אליו הגעתי עד גיל שתים עשרה, בעוד שהיא הייתה נמוכה ממני בהרבה. זה לקח לה כמה שנים, אך בסופו של דבר היא הדביקה את הפער והמשיכה לגדול גם זמן רב אחרי שאני נעצרתי. הפנים שלנו היו דומות מאוד, עד כדי כך שפעמים רבות החברות שלה לספסל הלימודים היו אומרות, "מה, את לא מכירה אותי? למה את עוברת עם האף למעלה?" ואני תיכף הייתי נזכרת, "אתן בטח חושבות שאני צילה." "אז את לא צילה?" הן היו שואלות בתדהמה ואני הייתי עונה, "לא, אני גיזלה." לימים, כשנולד בני סמי (שמואל), צילה הרבתה להסתובב ולטייל איתו וכך גם אני, ואז אנשים כבר בכלל לא ידעו מי היא מי. היא הייתה מותק, אחותי הצעירה, כשרונית מאוד בהמצאת סיפורים לילדיה, וכמוני, גם היא אהבה לפתור תשבצים, אבל כילדה, היא אהבה רק לשחק בחוץ. הוריי מעולם לא התערבו. לא הפריע להם אם היא רצה והשתוללה, בעוד שלי הם לא הפסיקו לדאוג לרגע: לא ללכת לפה או לשם, לא לרקוד, לא לשחות, שלא ייגרם חלילה נזק נוסף לרגל. כילדה, נראתה לי וישגראד ענקית: היו בה שלושה מסגדים, כנסיה קתולית, כנסיה סרבית ובית כנסת יהודי. אוכלוסיית העיר איש: מוסלמים, נוצרים קתולים 5,000- מנתה בסך הכול כ משפחות יהודיות - חלקן ספרדיות 20- ואורתודוקסים, כ וחלקן אשכנזיות – וקהילה של צוענים מוסלמים שלא נדדו וגרו נחנך לא הרחק מביתנו בית החרושת 1938- בשכונה נפרדת. ב

9