צבי פלדמן - איש הנגב

"לעתים, כאשר מתארים רעש של צפירה — חד, מתמשך וצורם — מדמים חשנו 1973 אותו לדבר אשר 'חותך' את האוויר. ביום הכיפורים בשנת אנחנו, בני משפחת פלדמן, כי הצפירה חותכת את חיינו. כל שהיה לנו בטוח, ברור ויציב, נעטף עתה במעטה של אי ודאות. צקי נמצא במלחמה. צקי נעדר. החיפושים הממושכים, הניסיונות לדלות מידע מכל אדם או מסמך שאולי ידע, שאולי שמע, השאיפה המוחלטת שלנו לדעת ולמצוא אל מול חוסר הבטחון שהראתה לנו המציאות, אמרו לנו דבר אחד: הכל השתנה." בתקופה שקדמה למלחמה, "השנים חלפו, ואנחנו הוספנו לגור במושב עומר שגדל והתפתח. הבית נותר כשהיה, מלא חיים ותסיסה, וכמו גדל בעצמו עם התפתחות הילדים במשך השנים. והילדים אכן גדלו. התאומים חיו חיים מלאי שמחה ופעילות והמשיכו להיות שונים זה מזה — וחברים כל כך קרובים. כשחולקו למגמות, פנה אבי למגמה החברתית, ואילו צקי — לריאלית. רחל השתחררה מהצבא והחלה את לימודיה באוניברסיטה, בחוג נישאה רחל לחזי והם גרו בירושלים. כיוון 1972 למדעי ההתנהגות. בשנת שחזי שירת בצבא קבע ולא היה בבית רוב הזמן, עבר הזוג הצעיר לגור בעומר — צמוד לביתנו, כשרק שביל קצר מפריד בין הבתים." חזי מספר על ההכרות עם צבי, והכניסה למשפחת פלדמן: "הכניסה שלי למשפחה היוותה מפגש בין תרבויות. באתי מבית של יוצאי תורכיה וסוריה, אנשים פשוטים. לא היה מובן מאליו באותם ימים שאנשי היישוב, מקימי הארץ, יאמצו בכזו קלות אדם ממוצא מזרחי. צבי היה אז מנהל בנק חשוב ומוכר בכל האזור. אך מיד הרגשתי שקיבלו אותי בלי סייגים: הסתכלו על האדם שאני, לא על המקום ממנו באתי. צבי היה אדם עם המון לב. הוא לימד אותנו הרבה על משפחה ומה שחשוב בה בלי לדבר הרבה, והבסיס וקווי היסוד של המשפחה שהקמנו אנחנו הם המשך ישיר של מה שלמדנו ממנו."

"התאומים סיימו את התיכון ועמדו להתגייס לצבא. במהלך שנות ילדותם והתבגרותם היו יחד, גם אם בחרו בחברים אחרים או במגמות

115