צבי פלדמן - איש הנגב

למידה שונות, התגוררו תמיד בחדר אחד — עתה נפרדו דרכיהם; צקי התגייס לחיל השריון ואבי לחטיבת הצנחנים. צקי אהב את הבית ולא נלהב להיות 'גיבור', אך היה לו ברור כי הוא צריך ללכת לשרת ביחידה קרבית; הוא רצה למלא את חובתו למען המדינה. כשהצעתי לו — ספק בלצון ספק ברצינות — כי יוותר על שירות ביחידה קרבית וימצא לעצמו תפקיד נוח יותר, השיב בכובד ראש: 'אם אני אלך לחפש את הנוחיות בצבא — מדוע שלא יעשו זאת אחרים? ואם כולם יחפשו לעצמם נוחיות וחיים קלים — אז מי יילחם?' למרות ששקל קודם, בשל כישרונו ואהבתו למתמטיקה ולמקצועות הריאליים, ללכת לעתודה — היה עתה נלהב כולו להתגייס לחיל השריון. שמע על החיל מחבריו והיה נחוש להתגייס דווקא אליו. כאשר הופנה בבקו"ם לחיל התותחנים התרגז על כך מאוד. במהלך הלילה שאחריו התקשרתי למכרי ברחבי המדינה — וכבר למחרת הוצב בחיל השריון, שמח ומרוצה. הייתי גאה מאוד בצקי ובמוטיבציה שלו לשרת, שלא נבעה משאיפה לכוח ולמלחמה. צקי השתייך לארץ הזו. למען הארץ, לא למען אידאות מופשטות, היה מוכן לקבל את הדברים כפי שהם, לעשותם כנדרש — לא מתוך כפייה או כורח אלא מתוך הבנה ש'כך צריך'. הוא הרגיש חלק בלתי נפרד מן הארץ שבה נולד, ואני הייתי גאה לראות, כי האידיאלים שליוו את סלה ואותי במהלך השנים נטמעו גם בילדינו — רחל שגרה בנגב, הילדים המשרתים בצבא. הייתי מאושר לראות כמה שמר על אופיו הטוב והמרוצה גם בהתגייסו לצבא. מחבריו נודע לי ששמר על החוש הטבעי שלו לסדר גם בתקופה הקשה ביותר של האימונים — הצמ"פ. אותו חדר מסודר שהכרתי מן הבית, שבו כל חפץ מונח בדיוק במקומו, היה ניכר בחפציו של צקי גם בצבא. תמיד מצא זמן לנקות ולסדר את הטנק כדי לשוות מראה נעים ונחמד — גם על חשבון שעות שינה יקרות. היה לי חשוב מאוד שישמור על קשר עם הבית. לא הייתי צריך לדרוש זאת ממנו הרבה פעמים, כיוון שהדבר נבע ממנו עצמו. המכתבים התכופים

116