צבי פלדמן - איש הנגב
המורות שלימדו את העולים החליטו לוותר על משכורתן ולתרום אותה לקרנות שלנו למען תלמידים נזקקים. הקרנות עזרו בחודש שעבר לכמה מאות תלמידים, וקל להבין שבמצב הזה כל תרומה — ובמיוחד תרומה כה נכבדת — רצויה ביותר. על כן רוצה אני, בשם תלמידנו הנעזרים ובשם צוות המורים, להודות לכם מקרב לב על נדיבותכם הרבה. מי יתן ולא תדעו עוד צער, ושתוכלו לשמוח בקרב משפחתכם! בהוקרה ובכבוד רב, אליאונור ברנהיים, אחראית לתלמידים נזקקים." והאובדן גדול. פעולות ההנצחה היו חשובות ומועילות אך לא עמעמו את הכאב והגעגוע, שאותו ביטא יואב: "ואני יושב שותק ומסרב להאמין. אני מחכה לך. מחכה לשמוע את צלצול הטלפון ביום שישי, להרים את השפופרת ולשמוע קול מוכר: 'אבי, אני אצל ליאורה. תבוא לקחת אותי'. אותם לילות נפלאים כשכל אחד מאיתנו חוזר מעיסוקיו ואנו מנהלים שיחות ארוכות. היה נעים לשוחח איתך. ידעת להקשיב לכל. אפילו שלא תמיד הסכמת, ידעת להקשיב, ולפעמים אף לתת עצה טובה. כל כך הרבה משותף, כל כך הרבה יחד — ופתאום לבד. לא מובן. לא נתפס. אני יושב ומביט בתמונתך הנתונה במסגרת ואיני יכול להאמין. לעולם לא אאמין..."
125
Made with FlippingBook Publishing Software