צבי פלדמן - איש הנגב
"כמו שאר אנשי העיירה ליז'נסק, קיבלנו הוראה מהגרמנים שנכנסו לעיירה לעבור לצד הרוסי, בלי הרבה הסברים, הוראה בהולה שיש לקיים. משם התחלנו במסע נדודים ארוך ומפרך, שבא אל סופו רק עם ההגעה לארץ ישראל. הייתי בן ארבע־עשרה כשפרצה המלחמה והתחילו הנדודים. אבי דאג לעגלה עם סוסים, ולאט־לאט התקדמנו והלכנו מעיירה לעיירה, מחפשים מקום לשהות בו. בהתחלה לנו אצל משפחות וקרובי משפחה עד שהגענו לאזור קיט בסביבות לבוב, שם שכרנו בית. זה האזור נקרא 'שוחוביטלה'. הורי, שלא ידעו כמה זמן יחיו באזור זה, דאגו מיד שהילדים לא יתבטלו ורשמו אותנו לבית ספר בעיר הגדולה לבוב, כדי להעניק לנו מסגרת יום יומית ויציבה שתדמה, ולו במעט, לחיים העשירים שעזבנו בליז'נסק אבל הרבה זמן לא נתנו לנו לשבת במנוחה. יום בהיר אחד, או לילה אחד, העירו אותנו ואת כל הפליטים האחרים שהגיעו מפולין, העלו אותנו לקרונות רכבת ונשלחנו לסיביר. הנסיעה לסיביר נפלה עלינו פתאום, בלי שיהיה לנו זמן להכין עצמנו לאזור כזה. מדבר קפוא שאינו מותאם למגורי אדם. כבר הנסיעה לשם היתה לא אנושית. הכניסו מאות אנשים בצפיפות נוראה לתוך קרונות רכבת שלמעשה שימשו להובלת בעלי־חיים, חתמו את החלונות ובקושי היה לנו אוויר לנשימה. כמה זמן ניתן לשהות בתוך קרון כזה, מתי ינתן לנו לצאת החוצה? אין לדעת. נסענו במשך ימים רבים. קשה לשחזר אילו ימים וכמה זמן זה לקח, אך היו כמה שבועות של נסיעה. לא היינו מאורגנים לקראתה, כל אחד היה צריך לדעת להסתדר בעצמו. הצפיפות ברכבת היתה איומה והממשל הפולני לא דאג לתנאים המינימליים הדרושים לנסיעתם של בני אדם. בעצירות של הרכבת במהלך הנסיעה ניסו הורי לעשות כמיטב יכולתם להשיג עבורנו מים ומזון." סיביר "כך הגענו לסיביר. כבר בירידה מהרכבת יכולתי לראות שהחיים פה יהיו לא קלים בכלל. הקור היה נוראי, קר יותר אפילו משזכרתי בפולין ביום הקר ביותר בשנה. אפילו צמחים וחיות בקושי היו מסביב. המשפחה שלנו שוכנה בצריף עם עוד כשלושים משפחות. מבוגרים מגיל שלוש־
17
Made with FlippingBook Publishing Software