צבי פלדמן - איש הנגב

בוגרי עליית הנוער ששירתו בצבא הבריטי במצרים. התרגשותם לקראתנו היתה גדולה. החיילים הכינו עבורנו חבילות עם ממתקים וקידמו את פנינו בנמל. ראו עליהם כי ליבם נכמר כשראו את מצבנו. הם עקבו במבטיהם אחר הילדים וחיפשו ביניהם פנים מוכרות — אולי במקרה יתגלה אחד מבני משפחתם האבודים? מסואץ המשכתי את דרכי עם שאר הילדים ברכבת לעבר ארץ ישראל. שישה שבועות לאחר שיצאנו לדרך. הנה, סופסוף, מתחיל המסע להיגמר. כך חשנו, מאמינים־לא־מאמינים, כשיצאה הרכבת." השמועה על מאות ילדים יתומים מפולין שהובאו מטהרן סחפה היו 19.2.1943־ בהתרגשות גדולה את אנשי היישוב. כותרות עיתוני ה נרעשות: "המולדת מקבלת בזרועות פתוחות את ילדי טהרן", בישרה הכותרת בעיתון 'הצופה'. "ושבו בנים לגבולם — בחרדת שמחה קיבל היישוב את הילדים והבוגרים שבאו מטהרן." נכתב בעיתון 'דבר'. אנשים רבים עמדו על הרציף: חשובי היישוב כמו יצחק בן צבי והנרייטה סאלד, ואנשים פשוטים, מקווים למצוא בין הילדים הבאים את קרוביהם שאבדו בשואת אירופה. הכל עמדו נרגשים ומצפים, מקדמים את פני הבאים עם ממתקים, תפוזים ודגלונים. לקראת בואם של הילדים לארץ התרחש מאבק גדול על המקומות בהם יתחנכו ויגורו. אנשי הפלג הדתי ('המזרחי' ו'אגודת ישראל') מחו על כך שהילדים, במחנה ובדרך, לא קיבלו חינוך דתי ואפשרות לקיים מצוות, למרות שרבים מהם באו מבתים דתיים. גם בין המפלגות הציוניות שרר ויכוח מי יקלוט את הילדים. על מנת למנוע את החרפת המחלוקת, הציעה הנרייטה סאלד לדחות את ההחלטה על מקום מגוריהם הקבוע. עם בואם עברו הילדים למחנות קבלה בהם נעשה בירור לגבי מצבם הרפואי ורמת הלימוד שלהם. כן נעשה בירור על הרקע המשפחתי של הילדים, האם היו דתיים או חילונים, ולאחר מכן הוחלט לאן להביא אותם. נאסרה כניסת פעילים מפלגתיים למחנות המיון. כל זה נועד לתת לעליית הנוער שהות להכיר את הילדים ולארגן את המשך הטיפול בהם.

27