צבי פלדמן - איש הנגב

להתגבר. הילדים סחרו בינם לבין עצמם, החליפו עגבניות בתפוחים, אספו את הביצים שקיבלו, ומכרו אותן תמורת פרוטות לכל מי שהיה מעוניין לקנותן, תושבי המחנות הסמוכים, פולנים וגם פרסים, שהיו מגיעים לגדר שלנו. לעיתים היה נדמה לי כי כל המחנה שלנו הוא שוק אחד גדול. כל מה שחילקנו — לקחו, גם אם לא היו זקוקים לו. נותנים? לוקחים! — זה היה המוטו שלהם בשנים האחרונות. וכשקיבלו בגד חדש, לא השליכו את הקרוע והישן, כפי שתבענו מהם, אלא הסתירו אותו בצרורם. הם לא זרקו מאומה... שלמק ודיתה הכינו לעצמם צנימים. הם אגרו את הלחם שקיבלו וייבשו אותו, צררו בחבילה ושמרו בין השמיכות. עד שיום אחד התברר כי הגשם, שחדר לאוהל, גרם לעובש וקילקל את כל המלאי שלהם. השניים בכו בכי־תמרורים על האבידה, ואנו עמלנו קשות לשכנע אותם ואת האחרים, שלא יאספו מזון, כי מה שאינו מתקלקל, נגנב, דבר הגורר בכיות )179-178 ' , עמ 1988 ושברון־לב." (דבורה עומר 'התחנה טהרן' כתר הדרך הקצרה בין פרס לארץ ישראל היתה דרך עירק, אך זו סירבה לאפשר לילדים מעבר. אנשי עליית הנוער שקלו להעביר את הילדים עם יתר הילדים הפולנים שהועברו מטהרן להודו, ומשם להביאם ארצה, אך חששו שמא הקשר עם הילדים היהודים ינותק כאשר יהיו עם האחרים. במגעים עם הפולנים, הבריטים וגורמים אחרים הועלו הצעות שונות אך כולן נדחו. לבסוף הוחלט להוציא אותם מפרס להודו, להמשיך באונייה לתעלת סואץ ומשם לנסוע ברכבת לארץ ישראל. היציאה מטהרן לכיוון ארץ ישראל ומנתה 1943 לינואר 2־ "הקבוצה הראשונה של הילדים יצאה מטהרן ב שש־מאות ילדים, בהם גם אני. ימים אחדים לאחר מכן יצאה הקבוצה השנייה עם מאתיים ילדים וארבע־מאות וחמישים מבוגרים. הבריטים העבירו אותנו לאבאדן, ומשם באונייה בריטית להודו. המתנתי עם שאר הילדים בקראצ'י שבהודו עוד כשבועיים, עד שהוכנה אונייה אחרת שהביאה אותנו לנמל עדן. לאחר חנייה קצרה הגענו לנמל סואץ. בסואץ חיכה לנו הנס בייט, שליח עליית הנוער, עם חיילים ארצישראלים

26