צבי פלדמן - איש הנגב
"היציאה מטהרן והנסיעה ארצה התעכבה חודשים אחדים, שהיו ארוכים וממושכים מאוד בעינינו. ההגעה ארצה עליה דיברו כולם, היתה הבטחה שהאמנו בה או רצינו להאמין בה, אך היה לנו קשה לראותה מתממשת. לא ידענו על מה ומדוע התעכבנו כל כך. בתור ילדים חשבנו בעיקר איך נשרוד, כך או כך, בכל מצב בו נהיה. מדי כמה חודשים או שבועות, כשנראה היה שהמבוגרים מתכוננים ליציאה, משכנעים אותנו שהפעם באמת נצא, היו נערכות רשימות הנוסעים במשאיות מן המחנה, לפי תור. כל הילדים ניסו להיות במחזור הנסיעה הראשון ועשו הכל כדי שיכנסו אליו. כל הילדים נשאו על גבם חיים קצרים מאוד אך ידועי סבל, בדומה לסיפור שהביא אותי אל המחנה. הם ידעו שהמשמעות של דחיה, ולו למשאית שיוצאת דקות אחדות אחרי המשאית הראשונה, יכולה להיות עיכוב ארוך ולא ידוע. בעיות נוספות שהתעוררו היו בגלל קשרי משפחה וידידות: ילדים שהתעקשו לצאת יחד באותה משאית, לא להיפרד, לא לעזוב את מי שהצליח לשרוד וללכת איתו יד ביד, עד שיגיעו יחד אל מקום מבטחים. אני, שאיבדתי את משפחתי, ייחלתי רק לדבר אחד — לצאת מהארץ הזו, להגיע אל בית. הדיבורים על מולדת בפי שליחי הסוכנות, שהזכירו לי את גימנסיה 'תרבות' מהעיירה, נראו לי רחוקים מאוד. ניצוץ של סיכוי ואמונה התעורר בי ביום שגרתי במחנה. הרמקול שקרא בשמותינו בטון אחיד נקב בשם משפחתי, ואני ניגשתי אליו ככל הילדים. לפתע ראיתי מול עיני את אחי הצעיר — שייקה! הוא נכנס לבית יתומים אחר משלי, בעיר אחרת, והובא גם הוא למחנה בטהרן. לשמע שם המשפחה 'פלדמן' החליט לגשת ולבדוק, האם מדובר באחיו... עתה היה גם לי אח צעיר לדאוג לו, לגור עמו, להיאחז יחד איתו בתקוות ובאמונה. משייקה שמעתי שאחינו קלמן מת בבית היתומים." העיכובים נמשכו וכל יום נדמה ארוך וקודר ממשנהו. עם התקווה לצאת מהמחנה במהירות, הילדים נערכו לחיים ממושכים במחנה ופיתחו התנהגות שורדנית: "מחשש פן יחסר להם בעתיד, אספו הילדים ושמרו מטפחות, שפופרות של משחת־שיניים, לבוש, נעליים ואפילו סמרטוטים. גם הקטנים ביותר היו נגועים בלהיטות הזו, תכונה שרכשו בנדודיהם. מכה נוספת שממנה סבלנו היתה השוק השחור, שעליו לא הצלחנו
25
Made with FlippingBook Publishing Software