צבי פלדמן - איש הנגב
לאחר כמה חודשים של התאוששות והבראה נסעה החבורה ממשק הפועלות לסיור בקיבוצים בעמק הירדן. סלה מספרת: "לקחו אותנו לעמק הירדן, לבחור מקום בו נהיה בחברת נוער. ביקרנו בדגניה, כפר גלעדי ואפיקים. באפיקים היתה קבלת פנים מאוד יפה, ואנחנו התרשמנו והחלטנו ללכת לשם בתור חבורה. הקיבוץ היה יפה בעינינו, והחברים היו נחמדים מאוד. סך הכול היינו מאושרים שם, אבל כל הזמן היתה דאגה בלב — מה יקרה להורים שלנו? חברי אפיקים ניסו לעזור לנו, ופעם בשלושה חודשים היתה לנו אפשרות לשלוח חבילות להורים שנשארו מאחור." ההגעה לאפיקים קיבוץ אפיקים נקרא כך על שם שני אפיקי הנחלים שזורמים לידו, הירדן והירמוך. הקיבוץ היה מורכב מאוהלים וצריפים, חדר אוכל בו התכנסו החברים לארוחות ואסיפות, ומפעל קטן לעצים. "הגענו לאפיקים כמה ימים לפני פסח. הביטחון והחוזק ששדרו אלינו בקבלת הפנים בתחנת הרכבת בחדרה רק התגברו כעת, עם ההגעה לקיבוץ בעמק הירדן. מקבלי הפנים אמרו לנו דבר אחד: כאן ביתכם. זהו מקומכם. את צרור הנדודים והסבל שידעתם במהלך החיים עד שהגעתם הנה אתם יכולים להניח בצד. מעתה תחיו כאן. הכול היה כל כך שונה ממה שהכרתי עד כה, בפולין ובדרכים. לפני המלחמה, בבית ספר 'תרבות' ובתנועת 'גורדוניה' סיפרו לנו הרבה על ארץ ישראל, ופתאום כל התמונות שראינו והסיפורים ששמענו היו למציאות. ילדי החברים בקיבוץ היו מעט חשדניים כלפינו בהתחלה. החברים עצמם שמחו מאוד על בואנו, ורצו לתת לנו תחושה טובה ככל האפשר. הם התלהבו בהתחלה מאוד מכך שהם יכולים לדבר איתנו בפולנית וברוסית. לאחר כמה חודשים באו ואמרו, 'תצחקו בבקשה בעברית ולא בפולנית', אך האמת היתה שהם שמחו על ההזדמנות לדבר שוב בשפת אמם, ואולי הרגישו הזדהות עם בני משפחותיהם שאבדו שם. שייקה, אחי הצעיר, למד בבית הספר בדגניה עם שאר ילדי הקיבוץ. לנו, החבר'ה הבוגרים של עליית הנוער, בנו תוכנית אחרת של חצי יום עבודה וחצי יום לימודים: עבדנו בבוקר ארבע שעות, אכלנו ארוחת צהריים — וללימודים. בתחילה למדנו עברית, שפה שרוב הנערים עדיין לא ידעו
47
Made with FlippingBook Publishing Software