צבי פלדמן - איש הנגב

'יחד' בקיבוץ "מה שהחזיק את הכח לעשות את כל אלה — לעבוד, לגור הרחק מהבית, להתמודד עם בצורת ומחסור באוכל ובמשאבים, עם מרחק מהעולם המיושב ומהמשפחות שהיו לחלקנו — היה היחד שלנו. בימי שישי מדי שבוע היתה המשאית אוספת את החברים מהעבודה במקומות השונים ומביאה אותם הביתה, לחצרים. לעתים היתה הנסיעה מתעכבת במשך שעות — תקלות, בדיקות של המשטרה הבריטית... אך בשבתות היתה אווירה מיוחדת, שנגעה אחר כך בכל חג ומועד שחגגנו במשפחה הגדולה שהיתה בקיבוץ. גם בעת דלות המשאבים והמצוקה הכלכלית עשינו ככל שיכולנו כדי לשוות לה חגיגיות: השולחנות ערוכים יפה, החברים נקיים ומסודרים, משאירים מאחוריהם את העמל והיזע היומיומי. בתחילת הארוחה הודלק נר של שבת ונאמרה הברכה: 'תבורך לנו נר שבת על כי בשורת מנוחה הבאת לנו, על כי לובן אורך הביא את האור למעוננו וטוהר וזוך. תלוונו שלהבתך, קודש, בימי העמל הקשים, בשדה, במטע ובניר עד כי שוב ותדלוק עמנו בשבת הבאה'. לאחר מכן הוקרא פרק מפרשת השבוע וקטע ספרותי מתאים לאותם ימים. אנחנו, 'ילדי טהרן' שאיבדנו את משפחתנו הרגשנו במיוחד את הזכות והעונג בליכוד ובמשפחתיות שהעניק לנו הקיבוץ. כאן היו החברים נפגשים, משוחחים על עניני השבוע, מספרים צ'יזבטים או בדיחות ושרים יחד. אם במהלך השבוע פעלנו לעתים מתוך הרגל או קושי, הזכירו לנו השבתות והחגים את סיבת היותנו כאן, מיישבים את המדבר, את הקבוצה וערכיה. בחגים שחגגנו בדרך חקלאית הרגשנו כי אנחנו קרובים באמת לאופן בו נחגגו בימי קדם — שמחת החקלאי על כך שתבואתו צמחה וגדלה לאחר שטרח ודאג לה כל החורף, היתה טבעית מאוד וכמו התפרצה מאיתנו בחגיגות הפסח והעומר, בשבועות ובסוכות."

ם ִ ק א ֹ דו ְ ב ִ ת ל ֶ ט ֶ ש ּ מו ַ ה ה ׂ ָ ש ּ רו ְ ּ פ ַ ד ה ָ י ַ ...ה ר, ֵ ת ֹ יו ְ ּ ה ב ָ ימ ִ מ ְ ת ַ ד ה ָ י ַ יא ה ִ ם, ה ֶ ש ֶ ת ג ֹ ו ּ יפ ִ ט ת ֶ ל ֶ ל ַ ּ פ ְ ת ִ מ ַ יא ה ִ ר, ה ֵ ת ֹ יו ְ ּ ה ב ָ ינ ִ מ ֲ א ַ מ ַ יא ה ִ ה ה. ָ יל ִ פ ְ ת ַ י ה ֵ ת ּ ָ י ב ֵ ל ְ ל ַ ּ פ ְ ת ִ ל מ ָ ּ כ ִ ר מ ֵ ת ֹ יו )301 ' , עמ 1998 (יהודה עמיחי 'פתוח סגור פתוח' שוקן

66