צבי פלדמן - איש הנגב
בגדיהם ומנהגיהם הדתיים היו שונים, תרבותם ומוסכמות החברה ממנה באו שונים מהאידיאלים ומהתרבות של החברה אליה הגיעו. תחילה שוכנו העולים במחנות מעבר גדולים ברחבי הארץ. המציאות במחנות המעבר היתה קשה — פחונים רעועים, תברואה ירודה, מחסור ורעב. הוחלט להעביר את העולים למעברות שנבנו בצדי הערים. המעברות, שהתמלאו בתוך זמן קצר, היו פתרון זמני. המדינה חיפשה פתרונות קבע לקליטת העולים החדשים בארץ ובחברה. רוב תושבי הארץ גרו אז באזור המרכז ובצפון. ביישובים העירוניים לא היה מקום ליישב מספר כה גדול של אנשים. הקיבוצים, שקלטו את ילדי עליית הנוער ועליות נוספות, הסכימו לקלוט רק מספר מצומצם של עולים שהיו מוכנים לקבל את השקפת העולם הסוציאליסטית שדוגלת בשיתוף ובשוויון. עלה רעיון להפנות את העולים להתיישבות חקלאית בנגב. האזור היה שומם ברובו, מעט יישובים חקלאיים ועיירה אחת קטנה ומוזנחת, באר שבע. המרחבים הגדולים והריקים והביטחון היחסי, הביאו את המדינה לעודד התיישבות בנגב וכך להבטיח את אחיזת המדינה בקרקע על ידי הקמת יישובים חקלאיים חדשים. ראשי המדינה והסוכנות קיוו להפוך את העולים לעובדי אדמה, ציונים בני דמותם של אנשי דגניה ונהלל, וקיוו כי עבודת האדמה הקשה תשפיע על העולים להחליף את אורחות חייהם ולאמץ להם את אורח החיים והערכים של החברה הישראלית הציונית־ חילונית־שיתופית. מושבי העולים — תחילתו של מפעל הנגב "הבאת מאות עולים להתיישבות חקלאית כאן, בנגב? הרהרתי כאשר שמעתי על הרעיון לראשונה. והרי אנחנו נתקלנו בקשיים רבים כל כך בהקמת חצרים. המדבר הצחיח, האבנים שהקשו על החפירה באדמה, הניסיונות הכושלים, החוזרים ונשנים להעמיד חקלאות יציבה. עמל היום הארוך, המייגע. חברי הקיבוץ השבים לביתם עייפים מן השדה, צמאים למקלחת קרה שהיתה בגדר מותרות במשך זמנים ארוכים בשל המחסור במים. קשיי התחבורה, הניתוק מהסביבה ומהמשפחה בשאר הארץ,
82
Made with FlippingBook Publishing Software