צבי פלדמן - איש הנגב
ההתקפות של החוליות הערביות והמלחמה, העזיבות הרבות של משפחות חברים אל אזור המרכז המיושב או הצפון הירוק — כל אלה היו חלק קטן מן הבעיות שחווינו בהקמת חצרים. היינו בחורים ובחורות צעירים, אידיאליסטים, שבחרו בחיים אלה מתוך רצון ואמונה ולאחר הכשרה ושירות בקיבוץ ובפלמ"ח. האם עולים חדשים, מטופלים בילדים קטנים, שאינם מכירים את השפה והתרבות פה בארץ, יצליחו להתמודד עם זה? בלי פרק של הכשרה? תמכתי ברעיון שהאמנתי בחשיבותו ופקפקתי בביצועו." ואכן, החזון היה רחוק מאוד מן המציאות. ההתיישבות בנגב לא היתה לרוחם של יוצאי ארצות ערב; הם לא ששו ללכת אל המדבר, שאת תנאי החיים הקשים בו הכירו בארצות מהן הגיעו. לעולים היו שאיפות, רצונות ודעות אחרים מאלה של המוסדות המיישבים, ולא היתה להם כוונה לשנות את תרבותם. הם האמינו בדתם ודבקו באורחות חייהם ובשפתם. רבים מהם ראו במדינת ישראל הזדמנות ותקווה לחיות חיים טובים ונוחים שלא התאפשרו להם בארצות מוצאם. הערכים הסוציאליסטיים היו זרים להם; הם לא הבינו איך ייתכן לעבוד בלי לקבל משכורת ורצו לבנות את עצמם ואת משפחותיהם מבחינה כלכלית ולא להתחלק עם אחרים. קשיי החיים וההתיישבות בנגב לא היו לכוחם של יחידים ותבעו עבודה משותפת. התשתית הצנועה, שפותחה עם עליית אחת־עשרה הנקודות, לא התאימה להתיישבות בקנה מידה גדול. היה מחסור בכבישים, במים לחקלאות ובשירותי חינוך ובריאות. הכשרת האדמות דרשה זמן, ניסיונות ומאמצים רבים; מסתננים בדואים חדרו אל היישובים היהודיים וחיבלו ביבול, ברכוש ובנפש. עכברים, ציפורים וארבה תקפו את המשקים השונים וחיסלו את היבול אותו גידלו בעמל רב. פיזור רעל וחומרי הדברה אחרים לא תמיד סייע בהדברתם. על מנת להתמודד עם הקשיים היו נחוצים אמונה ברעיון, רצון עז להצליח ומשאבים כלכליים ונפשיים, שלא עמדו לעולים המבוגרים ובעלי המשפחות הגדולות. ואף על פי כן הם באו. חביב שרבף, מראשוני העולים שיצאו למושב, סיפר על היציאה ממחנה העולים בית ליד אל הנגב: "במחנה העולים באו
83
Made with FlippingBook Publishing Software