צבי פלדמן - איש הנגב

יודע, התקשרתי עם המהנדס בתל אביב והזהרתי אותו, והוא אמר לי': 'אתה עבוד על פי המפה ואל תשאל הרבה שאלות.'... (דבורה הכהן 'הגרעין )91 ' , עמ 1998 והריחים' עם עובד ... גם בין הצוותים המתכננים לא היה תיאום, וכך התברר באחד המושבים, כי לפי תכנון מהנדסי המים הארציים עומדים מחצית בתיו בתוך אגם אגירה מלאכותי שתכננו להקים באותו מקום." פעילות המחלקה להתיישבות בתוך מושבי העולים הנתק בין האחראים מטעם הסוכנות והממשלה, שישבו בתל אביב ובירושלים ובין מה שהתרחש באדמות הנגב יצר בעיות רבות. גם המתיישבים חשו בכך ולא אחת מחאו נגד המצב והאחראים לו. אהרון אוזן, חבר מושב גילת ולימים שר החקלאות וחבר קרוב של צבי, סיפר כי בהיותו מזכיר המושב ביקר אצל אחד המתיישבים וראה חמש פרות — ארבע מהן מטופלות, מבהיקות ויפות ואחת רזה, צנומה וחולה. אוזן שאל את המתיישב האם הפרה חולה והמתיישב ענה כי היא בריאה, "אז למה היא במצב כזה? האם אינה אוכלת?" "זוהי הפרה של הסוכנות. אותה אני לא מאכיל. אני מאכיל רק את הפרות שלי..." (משולם עד 'השר הראשון' )55 ' , עמ 1977 גלגל צבי סיפר על הניסיונות למתן תחושה זו: "אנחנו ניסינו לפעול כדי לגשר כמה שיותר בין הגורמים השונים, לפעול מתוך קרבה אמיתית ורצון כן לעזרה כדי שמקרים כאלה לא יקרו, כדי שהמתיישבים יקלטו בארץ ובמושב בצורה הנוחה והטובה ביותר. נתקלנו בבעיות שונות מדי יום. לא אחת הסענו ברכבנו יולדת או חולה קשה אל בית החולים, או הובלנו מיכלי מים ליישובים בהם לא היתה אספקה סדירה. לא תמיד הכל תוכנן בצורה טובה, וגם לכך היה צריך לדאוג. ההורים במושבים שחרדו לפרנסתם, לא ראו תמיד את החשיבות בשליחת ילדים לבית הספר מדי יום. הם העדיפו ללכת עם הילדים לשדה או למטע, כדי שיסייעו להם בעבודה, כמו שהיה נהוג בקרב הכפריים בארצות מהם באו. כשהוקם בית הספר 'וייצמן' (המכונה היום 'אשל הנשיא') הייתי מגיע לא אחת ליישוב כדי להתווכח

92