צבי פלדמן - איש הנגב

בתחילת שנות החמישים נעשה צעד משמעותי קדימה כאשר הונח ' שנועד להשתלב בשלב מאוחר יותר במפעל 24' במקביל לקו הישן קו של הירקון. אז היה אפשר לספק למתיישבים מים, כדי שיעבדו שלושה דונמים ,'66' ) נחנך 'קו ירקון־נגב' של 1955־ ראשונים. כמה שנים אחר כך (ב שהפעלתו היוותה מהפכה של ממש. או־אז קיבלו המתיישבים במושבים דונמים. בעקבות זה פרץ 10-8 כמויות גדולות יותר של מים, להשקאת משבר רציני. זאת, משום שלפני בוא המים האלה היתה לאנשי המושבים תקווה כי בעזרת המים יוכלו לפתח חקלאות ענפה ומשגשגת, אך במהרה דונמים, וכן העיקו 10-8־ התברר להם שקשה מאוד להוציא פרנסה גם מ והקשו מאוד בעיות של שיווק וארגון." (אתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח) קשיים נוספים נבעו מההתנהלות המקוטעת של המוסדות השונים זה מול ) עשה 1954( זה ומול היישובים עצמם. צבי סיפר: "בעלייה למושב ברוש ה'משביר־לעולה' שביתה נגד הסוכנות היהודית, ולא פתח את הצרכנייה. שביתה היא דבר חשוב לעתים, אך כיצד יוכל יישוב לפעול בלי מצרכים בסיסיים לקיום? לשם כך היה צורך למצוא פתרונות יצירתיים, ובעיקר נדרש מאיתנו להיות גמישים בסדר היום, בעבודות קלות וקשות שהנחתנו על עצמנו וזה על זה, ולעבודה קשה ומאומצת. לא היתה זו עבודה אליה מגיעים וחוזרים בשעות קבועות, אלא כזו שמתחילה מוקדם מאוד בבוקר ונגמרת מאוחר בערב, כשאין לדעת מה יקרה בין לבין. במקרה זה הטלתי על דוד גורן — מדריך הירקות האזורי — לפתוח את הצרכנייה, והוא שימש כצרכן ראשי ליישוב במשך שבועיים עד שהדברים הסתדרו. זו דוגמה אופיינית לדבר שלא היינו אמורים לעסוק בו, אך עשינו זאת כי התנאים והנסיבות דרשו." בבנייה עצמה היו לעתים תקלות אמיתיות. לובה אליאב, עוזרו של אשכול, סיפר כי באחד מסיוריהם בנגב ראו קבוצת פועלים העוסקת בהנחת יסודות לבתים חדשים: "אשכול שהתבונן בעבודתם נזעק: הרי הם בונים בתוך ערוץ הוואדי! נגשנו אל מנהל העבודה, ותיק שבוותיקים ואמרנו לו: 'חבר, הרי אתה בונה בתוך הערוץ, יבוא שיטפון ראשון ויסחף את הבתים על יושביהם'. מנהל העבודה שהכיר את אשכול, אמר לו: 'אני

91