השלכות המלחמה על עולמם החברתי של ילדים ובני נוער מיישובי עוטף עזה: קולם של הילדים

חוויית היעדר פרטיות חלק מהילדים המפונים מספרים כי הם מתקשים למצוא מרחב פרטי לעצמם, מרגישים ש"אין לאן לברוח" ומוצאים מפלט בשירותים כדי ליצור מרחב שקט "אין לך פרטיות. עכשיו כאילו ופרטי. הדבר בא לידי ביטוי בציטוטים הבאים: כולם רוצים קצת זמן לנשום, ואין לאן ללכת, כי אני מוצאת את עצמי רוצה . וגם: עכשיו בטלפון בשקט בשירותים כאילו שתביני" "אין לך לברוח, אין לך פשוט מה לעשות כל כך. אם אתה בא מהחברים אתה כאילו הולך למשפחה אחרת. שאתה לא יכול, לא יכול להגיד משפחה כבר, כי זה איזה מעצבן כאילו. זה להיות בתוכם כל הזמן, אז כאילו אם אין את הפרטיות עם עצמי כאילו". אחת הילדות משתפת כי היעדר הפרטיות חושף אותה לריבים שיש בין בני "אגב החיים במלון, משפחה וזוגות במשפחות שונות המתגוררות איתה במלון: אין פרטיות לרגע, אני כבר יודעת איזה מהריבים של כל המשפחה... שכל . האימהות חוטפות הקריזה אחת אחת... זוגות שרבים" שיח על האוכל בבתי מלון ותיאור של תזונה לא מספקת או לא מתאימה הילדים המפונים דיברו רבות מיוזמתם על האוכל בבתי המלון, וסיפרו כי הוא אינו "האוכל פה לא טעים" / מגוון דיו לטעמם. נראה כי לא ניתן מענה לטעם שלהם: . או למשל: "האוכל שאני אוכל הוא מזן לא ידוע" "יש ימים שבאמת יש מגוון לאכול, וגם אם זה לא משהו שאתה רוצה לאכול זה משהו מזין, ושאתה באמת תוכל להתקיים ממנו שזה זה חזה עוף ואורז. אולי אתה לא בהכרח רוצה, אבל זה מה שיש ועם זה אתה יכול להסתדר. אבל נגיד אתמול היה בתור ארוחת ערב דג חריף ואורז, ומשום מה היה אורז לבן ואורז עם רצועות מלפפון. כאילו זה היה מוזר... ואני לא אוכל חריף, ולא היה לי מה לאכול". חלק מהילדים שהשתתפו במחקר מספרים כי הם אינם אוכלים באופן מסודר. בין השאר כיוון שזמני ההגשה של האוכל במלון אינם מתאימים ללוח הזמנים "אין לזה זמן. אנחנו חוזרים מהבית ספר, אני לא מספיקה ארוחת בוקר, שלהם: צוהריים אנחנו חוזרים אחרי, ערב לא תמיד יש אוכל נורמאלי. גם בצוהריים "בקושי אוכלים. בקושי . אחת הילדות מספרת: לא תמיד יש אוכל נורמאלי..." . וגם ילדים נוספים אומרים: את נמצאת, אני לא אוכלת..." "אני לא אכלתי ; "אתם יודעים ששלושה שבועות לא אכלתי ארוחה מסודרת..." . כמעט חודש בגלל המלון..."

40