יעקב רוזנטל

הרגיש לא טוב. הוא ביקש ממני לגשת לאוטו להביא משהו. הקשבתי לשיחה ביניהם. הוא ביקש מעידו מוקדם בבוקר הטלפון 13/12/1980 שיעזוב את המדינה הזו "מדינה מתה". נפרדנו ולמחרת בשבת צלצל ומיד ידעתי, אמרתי לעדינה "אבא נפטר". קמתי, התלבשתי ונסעתי לרעננה. כשהגעתי אבא היה מכוסה. הרמתי את השמיכה והבטתי בו ארוכות, פניו האפורות היו שלוות ואני חשבתי לעצמי: כל המאבקים, הריצות, הניצחונות והכישלונות ובסוף... נפגשתי עם אסתר ברעננה והלכנו לצבי בבית הכנסת וסיפרנו לו. במוצ"ש הלכנו לחברת קדישא ולמחרת קברנו אותו והשארנו מקום גם לאימא. הקבר עלה הרבה כסף. אני לא אוהב מודעות אבל, כשסבתא נפטרה ילדים קרעו את מודעות האבל שנתלו ברחוב, ולא רציתי שזה יקרה שוב. לכן תלינו שלט רק בכניסה לדירה ביהושע בן-נון. אני לא אהבתי שבאו אנשים, בשבילי זה היה משהו פרטי שלי. באו מתעשייה אווירית. באו השותפים של אבא ממפעל הקרח, אך לא הרגשתי בנוח לפגוש את האנשים שבאו בסוף חייו. את אבא אהבו מאוד בבית החולים. אחד העובדים למשל היה מביא לו בצל ירוק שגידל בגינה לבד. כשאבא נפטר כולם בכו. אבא לא אהב לאכול בחדר אוכל עם כל הזקנים. המשכתי לעבוד באילת למרות שאבא נפטר. בשנות האלפיים החלו לבנות ברחוב בזל בתל אביב אנדרטה לזכר הקבלנים שבנו את תל אביב וכל וכך אבא זכה להנציח את שמו על הקיר, אני שילמתי בכדי ששמו של אבא יונצח. ₪ 5000 קבלן תרם כתבו גם ספר על הקבלנים של תל אביב ופנו אלי בכדי לקבל עליו חומר.

בגינה ברמת השרון: מימין חיים אבא של עדינה, במרכז אבא ועומדת אמא של עדינה

210