יעקב רוזנטל

יעקב רוזנטל

יעקב רוזנטל

יעקב רוזנטל

(אטלס ז׳בוטינסקי, יישובי יהדות פולין) 1940 מפת פולין לפני

אמא של סבא יצחק

סימיאטיץ׳ העתיקה

2

פנים בית הכנסת סימיאטיץ

אבא בפולין

מוצאו של אבי 10:00 . הוא נולד ביום הראשון של חג הסוכות, בערך בשעה 1906 אבי יעקב רוזנטל נולד בפולין בשנת בבוקר. כשהייתי ילד נהגנו לנסוע לסבא וסבתא ביום ראשון של חג הסוכות לחגוג את יום הולדתו. אבי נולד בעיר סימיאטיץ׳, עיר קטנה בצפון מזרח פולין. עד מלחמת העולם השנייה חיו בסימיאטיץ יהודים . סבא, 1941 והיה פעיל עד לכיבוש העיר ע"י הנאצים ב- 1797 רבים. בית הכנסת העתיק הוקם בשנת שהיה מתפלל בבית בימי חול, נהג ללכת בשבת בבוקר לבית הכנסת לאט בשמש וגם בשלג. למעשה שם משפחתו של סבא היה "קדיש", אך בפולין שהייתה שייכת לאימפריה הרוסית (בתקופת , הוטל צו גיוס חובה גם על היהודים. בן יחיד היה פטור מגיוס ולכן כל אחד מהבנים 1827 הצארים) ב-

בית הכנסת בסימיאטיץ׳ היום

בית הכנסת בסימיאטיץ׳ אז

3

שלט הכניסה לסימיאטיץ׳

1925 סימיאטיץ'

השרותים הציבוריים מול הבית של סבא אסתר מציצה לבית הוריה

במשפחת קדיש אימץ לעצמו שם משפחה אחר. סבא איצ'ה קיבל את השם "רוזנטל." בנוסף סבא סיפר שבנעוריו היו היהודים מטילים מום בגופם כדי להיפסל משירות. להוריה של סבתא מתוקה (זיסל) הייתה אורווה של פרזול סוסים בין בריסק ללבוב. לאחותה של סבתא נולד בן בערך בתקופה שאבי נולד. בעוד הילדים ממש צעירים, פרצה מגיפה באזור סמיאטיץ. אחותה של סבתא שחששה לחיי בנה ברחה מהאזור מוכה המחלה. לסבתא מתוקה לא הייתה האפשרות הכלכלית לברוח. אך יד הגורל החליטה שאבא יישאר בחיים ובן האחות שהוברח מאזור המגיפה נפטר מן המחלה. אבא היה בן למשפחה פשוטה. אביו ואמו היו בעלי מאפייה שהוקמה בתוך אחד משני החדרים של דירת המגורים ברחוב הראשי. סבא וסבתא אפו בייגלעך ששמעם יצא למרחוק ומכרו אותם לפעמים בתוספת דג מלוח. סבי איצ'ה (יצחק) עסק גם בחשבונאות לעשירי העיר. סבא היה אדם חביב והיווה כוח משיכה לקהל המבקרים. אנשים אהבו לבוא אליו וחיפשו את חברתו. לפעמים

המדרגות לחדר בו גרו יעקב וצבי

4

היציאה האחורית מהבית של סבא

הבית הימני של סבא

היו באים להתפלל בביתו, ולפעמים סתם לשמוע בדיחה או סיפור. אישיותו בתוספת הפטפון שנגינתו נשמעה ברחוב יצרו סביבו אווירת חגיגה. כך קיימה המשפחה את פרנסתה. סבא סיפר שבתקופת מלחמת העולם הראשונה, יחידת אופנוענים של הצבא הגרמני הקיסרי חנתה בעיר מול המאפיה, וכמובן שהם נהנו מהמוזיקה, מהחברה, ומהבייגל המצוין של סבא וסבתא. יום אחד האיכר שסבא קנה ממנו את הקמח החליט לגנוב את המצרך שהיה יקר בעיתות מלחמה. כאשר החיילים שמעו על כך הם "קפצו" על האופנועים המצוחצחים שלהם, השיבו את הגנבה וחזרו ליהנות מהבייגל המשובח של איצ'ה האופה. הבייגל שהיה מפורסם בכל הסביבה היה מוגש ללקוחות עטוף בנייר עיתון, כי הרי הכסף לא היה בשפע, ולמחזר את נייר העיתון היה יותר כלכלי מאשר לרכוש נייר מיוחד. ביום בהיר אחד הופיעו פקחים מטעם הממשל וכשראו את המזון מוגש בנייר עיתון סגרו לאיצ'ה את החנות מאחר ויצאה הוראה מבית העירייה שאין לעטוף מצרכי מזון בנייר עיתון. אחרי כשבועיים

אחד התקליטים של איצ'ה

פטיפון

הורשה סבא לפתוח שוב את המאפייה לפנים משורת הדין. יום אחד ביקש ראש העיר להציע לאורח מכובד לטעום את הבייגל של איצ'ה ששמו הלך לפניו. נשלח שליח להביא כמה בייגלעך שהובאו כמובן עטופים בנייר עיתון. הטעם היה כנראה טוב דיו כך שהבכיר העלים עין מהפרת החוק. לאברהם, אחיו של סבא, הייתה מעבר לרחוב חנות לממכר גלידה. אבי יעקב היה הבן הבכור ואחריו נולדו צבי ויוסף. דודתי אסתר הייתה אחותם הקטנה. אינני דודתי אסתר הייתה 1925 יודע את תאריכי הלידה של דודי, אך כשאבי עלה ארצה בשנת בת שלוש. היא פגשה אותו רק כעבור תשע שנים, כאשר עלתה לארץ יחד עם הוריה.

אגרטל מפולין

5

, לפני הנסיעה של אבא 1925 דירתם של סבי וסבתי כללה שני חדרים, הקדמי פנה לרחוב הראשי והאחורי פנה לסימטה רחבה שמעברה השני היו מחסנים ושירותים. בלילה ובחורף היו משתמשים בסיר שאותו רוקנו מאוחר יותר. לאחר לידתה של אסתר שכרו סבא וסבתא חדר נוסף בקומה העליונה של הבניין בו גרו, ואבא וצבי שהיו הגדולים עברו להתגורר בו. יום אחד הגיע מוורשה צלם בכדי למכור למקומיים את התמונות. אחרי שצילם את התמונות הלך לשחות בנהר ה"בוג", אך לחוסר מזלו הוא טבע. תושבי העיר אספו את בגדיו ואת המצלמה ושלחו לחברה ששלחה אותו. משפחת רוזנטל חשבה שהתמונות אבודות, אבל להפתעתם עובדי החברה פיתחו את התמונות ושלחו אותן לסמיאטיץ.' התמונה עמדה על השידה ליד המיטה של סבא איצ'ה. . הוא רצה להמשיך בלימודים, ולכן הוא יצא לעיר לבוב כדי ללמוד 18 אבי למד בבית ספר עד גיל

יעקב וצבי (צילום של הצלם שטבע)

בה. בלבוב הוא התגורר אצל קרובי משפחה שהתפרנסו מיצור סוכריות. זה היה עסק קטן מאוד שהתנהל באחד משני החדרים של דירתם. כמובן שאבא שהיה איש עבודה מבטן ומלידה במקום ללמוד שינס מותניים ונרתם לעזרת המשפחה ביצור הסוכריות. חזר אבא לסמיאטיץ אחרי שהבין 1924 בשנת שעתידו לא בלימודים. בחזרתו לעיירה הוא

1925 לפני הנסיעה של אבא

חזר לתנועת "השומר הצעיר" שבה היה פעיל מספר שנים. קבוצת "השומר הצעיר" מסמיאטיץ' נהגה הקילומטרים לדרוהיטשין כדי לבקר את סניף "השומר הצעיר" שם. בביקורים אלה הכיר 14 לנסוע את את פנינה שלימים הפכה לאשתו השנייה ולאמי השנייה.

6

אבא בפולין

תעודת עליה של יעקב

אבא עולה לארץ אבא החליט לעלות ארצה. הוא עשה זאת באופן עצמאי, לא כחלק מקבוצה או תנועה. 19 בהיותו בן הוא יצא לוורשה. שם טיפל בקבלת הסרטיפיקאט (אישור הגירה לפלסטינה). מוורשה נסע ברכבת הייתה תחילתו 1925 לטריאסט שבצפון איטליה. בטריאסט הוא עלה על אנייה והפליג לחיפה. שנת של גל העלייה הרביעית שכמחציתה הייתה מפולין. עלייה זו תרמה להתפתחות העירונית של הארץ. היהודים שבאו היו בדרך כלל בני מעמד בינוני ולאו דווקא דגלו ברעיונות חלוציים. הם לא הצטרפו לישובים חקלאיים ברחבי הארץ ולא עסקו בגאולת האדמה. רובם השתכנו בערים כמו תל אביב והאיצו את ההתפתחות העירונית בתנופה גדולה. כך בסופו של דבר עשה גם אבי. אך תחילה הוא הצטרף לקבוצת חלוצים צעירים שהתחילו את דרכם במושבה יבנאל שבגליל שבאזור הכנרת, שם שהה כשנתיים. באחד הימים אבא שמע שחבר שלו מסמיאטיץ הגיע לגדרה. אבא הלך ברגל ארבעה ימים בכדי לפגוש אותו. המעבר מטול כרם עד קלקיליה היה מסוכן ולכן בקטע הזה הוא נסע ברכבת לכיוון ראש העין, ומשם הלך ברגל עד גדרה. כמובן שהדרך חזרה ליבנאל הייתה מפרכת באותה מידה. אבל אבא לא היה מרוצה ביבנאל, חברי הקבוצה יצאו לעבודות באזור והחקלאים במושבה היו בוחרים כל פעם פועלים לפי הצורך. אבא חש שנטל העבודה לא מתחלק שווה בשווה. הוא היה חרוץ ונמנה על אלה שנבחרו לעשות את העבודות הפיזיות הקשות, אך לא כך כל חברי הקבוצה. היו רבים שעסקו בהעלאת רעיונות ו"גלגלו מילים" כלשונו. ביניהם היה מרדכי נמיר, מי שעתיד היה להיות ראש עיריית תל אביב. לכן יום אחד אבי החליט לעזוב. הוא אמר שהוא הולך לרופא השיניים בחיפה. הלך ולא חזר.

7

תעודת עליה של יעקב

גלויה מטריאסט

החיים בארץ באותה תקופה היו דלים וקשים. כך, למשל, כשהוא הלך ברגל מיבנאל עד גדרה הוא חלץ את הנעליים בכדי שלא יתבלו והלך יחף. מיבנאל עבר אבא לעבוד ביקב בזיכרון יעקב, שם הזהירו אותו לבל יירדם מאדי האלכוהול העלולים לגרום למוות. הוא עבד במספר מקומות נוספים כמו בביצות מוכות המלריה שסביב לזיכרון, שם הוא פועלים בדואים. אחרי יומיים של עבודה מפרכת 500 וחבר נוסף היו היהודים היחידים בקבוצה של בניסיון להוכיח שהם טובים מהמקומיים הם פרשו. אבא עבד בעבודות פיזיות קשות נוספות עד שבסוף הגיע לירושלים שם הוא התחיל בתור פועל מחצבה שפורר גושי אבן גדולים לחצץ. בזמן 1927 שנת העבודה המשגיח הבריטי ניגש לבדוק את עבודתו וראה ערמה גדולה של חצץ. המשגיח למוד הניסיון היה בטוח שבמרכז הערמה מונחת אבן גדולה מכוסה בחצץ. הוא חיטט עם המקל בערמה, אבל להפתעתו הערמה הייתה כולה חצץ. להורי היקרים אני נמצא עתה בטריאסט . אנחנו עברנו בדרכים אשר הם מפליגים עד מאד. בין הרים גבוהים בעמקים רחבים עד אין הסוף היתי גם במעיין כיף חיים עברנו כמעט כל העיר וואן היינו במשרד ובית החלוץ את החוזואים ועוד דברים כאלה אשר הם מפליאים בעצמי. הלב רשי שנת איש הם לא חפצו .....אני אמרתי מתי יהיה עוד פעם בווען. מעיל קניתי בטריאסט.

8

הורים יקרים, חזרתי בבריאות שלמה. הדרך היתה שמחה. בחודש 2 יש לי... חזרתי ביום חמישי אהייה על האוניה. 12 אני ביקרתי את אבא. מחר ב- תשמרו על עצמכם, ממני רוזנטל אכתוב שוב בקרוב

9

1928 קבוצת הפועל

ירושלים, קבוצת פועלים "הפועל" אבא הקים עם כמה חברים את קבוצת "הפועל" (שאין לה קשר ל"הפועל" של היום 1927 בשנת ולאגודת הספורט). הקבוצה עסקה בבנייה. אחד מהם היה מרדר שגר בבניין ברחוב בן עמי. בתו הייתה מבוגרת ממני בשנה או שנתיים, והיא אחת הילדות שמופיעה בתמונות שצולמו ביום הולדתי. , אחרי רעידת האדמה שפקדה את ארץ ישראל, הקבוצה עבדה בשביל הקבלן שפירא 1928 בשנת ועסקה תקופה מסוימת בבניית ארמון הנציב המפורסם. הם עבדו גם בבניית בניין המרפאות של בית החולים "הדסה" במרכז ירושלים, בית הקולנוע בפינת הרחובות יפו ובן יהודה שנהרס ברבות השנים, וברחוב יפו פינת שטראוס הם בנו חנות בגדים גדולה שקיימת עד היום ושמה מעיין שטוב. כל אחד מאנשי הקבוצה התמחה בתחום אחר. אבי עסק בעבודות ברזל, מהעבודות הפיזיות הקשות במיוחד. הקבוצה גם בנתה את הרחבה "החדשה" לשוק "מחנה יהודה" שנקרא אז "שוק הלוואה וחיסכון" על שם הבנק שהלווה את הכסף לבנייה. רק בהמשך קיבל השוק את שמו המפורסם. הם עבדו קשה והשתדלו להשיג הספק מכסימלי בכל יום. הם התחילו לעבוד לפנות בוקר ולא סיימו עד החשיכה. הם העלו במעלה המדרגות את הברזל, החול והחצץ, בנו את התבנית, סידרו את הברזלים וערבבו את הבטון ולא ירדו עד שהרצפה הייתה יצוקה. בערבים הם נהגו לבלות, לרקוד הורה עם הסטודנטים הירושלמים, וגם יצאו לטיולים ברחבי הארץ עם זאב וילנאי. הצליחו הרוכלים להתארגן יחד, ובסיועו של "ועד העיר" רכשו את הקרקע שמדרום לרחוב 1930 ..."רק בשנת האגס. "בנק הלוואה וחיסכון" (אגודה שיתופית לעזרה הדדית) העניק להם הלוואה באשראי לשש שנים, אך התנה זאת בקריאת השוק על שמו. השוק החדש נבנה בין שורות החנויות המקוריות לבין רחוב אגריפס (כיום מציין כי "שוק 1 - בין הרחובות השקד, עץ חיים, אגריפס ומחנה יהודה). שלט הקיים עד היום ברחוב השקד הלוואה וחיסכון" נוסד בשנת תרצ"א על ידי ועד העיר ליהודי ירושלים."...

10

הכביש למוזיאון ישראל

אבא מטפל במערבל הבטון

11

שוק מחנה יהודה בבניה

שוק מחנה יהודה היום

בטיול לים המלח אבא נפגש עם פנינה שהייתה באותו הטיול. בקיץ החבר'ה היו הולכים על הכביש ברגל ל"מוצא", ובאחד מהטיולים האלה אבא פגש את רבקה אמי. תוך כדי אכילת אבטיח צונן נוצרה ביניהם מערכת יחסים שלא החזיקה מעמד זמן רב. החיים בארץ בתחילת המאה העשרים היו קשים דולר. (סבא וסבתא לא היו בעלי אמצעים) 10 ומוכי מחלות. סבא וסבתא דאגו לבנם ה"חלוץ" ושלחו לו לירות שטרלינג (שהיו שוות הרבה יותר). צבי, אחיו של 10 אבל אבא שכבר אז דאג לכולם, החזיר להם ועבד כפועל בקבוצה. 1930 אבא, עלה ב-

12

בניין הדסה ברחוב שטראוס בבניה

בניין הדסה היום (בזמן בניית הבניין עבד שם הדוד פרץ)

יפו פינת שטראוס, החנות מעין שטוב שקימת עד היום

13

יעקב

רבקה

צבי

רבקה עומדת גבוה

יעקב ורבקה עם מלר

14

מימין מלר השלישי יעקב, למטה צבי

עם רבקה ליד החומות

1933 על שפת הירדן

1933 טיול לים המלח יעקב ופנינה

15

1933 טיול עם וילנאי, פסח

. יעקב באמצע 1928 הורה ים המלח

16

אבא חבר "ההגנה" , התגייס יעקב לאירגון ״ההגנה״, קיבל אקדח (שלא היה לו מושג בהפעלתו) 1929 באוגוסט 23 ביום שישי, וניתן לו תפקיד: לשמור על אחת הכניסות לשכונת מאה שערים. באותו היום נהרו פלחים ובדואים רבים מכל הכפרים סביב ירושלים, חמושים במקלות וסכינים, אל חצר מסגד אל-אקצא. לאחר הדרשה פרץ ההמון מן העיר העתיקה לכיוון השכונה היהודית הסמוכה. ההמון הערבי 12:30 במסגד בשעה התעמת עם כמה מאנשי "ההגנה" באחת הכניסות. פצצה אחת וכמה יריות גרמו לערבים לחזור לשער שכם ומשם לשכונת הג'ורג'ים. תשעה עשר אנשים נרצחו. ואבא? הוא רק שמע רעש וירי מן הרחוב המקביל של השכונה. הוא חיכה במתח, אך למזלו ההמון הערבי לא פנה לעברו. אבא סיפר לי שלימדו אותו שכאשר ערבי ניגש אליו ומבקש אש להדלקת סיגריה, בזמן שדעתו מוסחת והידיים עסוקות, הערבי יכול לדקור אותו. לכן אבא תמיד אמר "כשערבי זר מבקש ממך אש, תן לו מיד אגרוף ותתרחק״.

אישור חברות של יעקב בארגון ה״הגנה״

אישור חברות של יעקב בארגון ה״הגנה״

17

מכינים בטון ברעננה

הבית ברעננה

ע"י אמריקאים מניו יורק ורחוב אחוזה היה מתוכנן להגיע עד הים וחשמלית 1922 רעננה הוקמה ב- דונם למגורים 50 הייתה אמורה לנסוע לאורכו מהים וחזרה. משני צידי הרחוב לכל משפחה הוקצו וחקלאות.

בניית הבית ביהודה הלוי חלק מחברי הקבוצה קנו אדמות צפונית לרעננה. שניים מהם קנו שטחים ברחוב גורדון 1932 בשנת ובני הקבוצה רצו לבנות שם בתים, אך הבנייה לא הושלמה. בתור ילד נהגתי לטפס על שלד הבניין הבנוי למחצה ולשחק בו. עבור סבא וסבתא. 45 אבי וחבר נוסף בשם ברלין קנו חלקה ברחוב יהודה הלוי. אבי בנה בית במספר הוא תכנן להביא אותם לארץ. בשונה מהבנייה של חברי הקבוצה האחרים, ברלין ואבא הצליחו להשלים את הבתים. הבית נבנה, וסבא, סבתא, ואסתר השתכנו בו כאשר הגיעו לארץ. גם צבי השתתף בבניית הבית. הקבוצה גם בנתה את בית האריזה ב"כפר נחמן" שהוקם על החלק של אבא. כל אחד מחברי דונם). 15 הקבוצה היה שותף בפרדסים. (חלקו של אבא היה

18

בונים את יהודה הלוי

מכינים את הפרדס

1933 מקימים את הפרדס

העץ הראשון בפרדס

19

הפסקת אוכל בנטיעת הפרדס, חמישי מימין, צבי

1939 אבא עם חברים בפרדס

"לאחר חצי שעה הליכה לצד צפון נמצא כפר נחמן (על שם נחמן סירקין). פועלים בודדים רכשו דונם. מתחילה, היו תוכניות לבנות שם ישוב. מחצית השטח, בערך, נטוע פרדסים. חפרו 500 שם באר ומקימים גם בריכה, אך על התיישבות אין קופצים. במשך הזמן רכשו חברי הכפר מגרשים ברעננה. מנהלים משא ומתן ליישב בפינה ההיא קבוצת פועלים, שמא יועיל זה" 3 , עמוד 1934 , 31 — ״רעננה״, מאת ב.ג., דבר, יום חמישי, מאי

20

סבא וסבתא עולים ארצה סבא יצחק, סבתא זיסל ודודתי אסתר יצאו לדרך בחודש דצמבר . הם נסעו ברכבת עד נמל קונסטנצה ברומניה. משם 1933 של שנת הפליגו באנייה דרך איסטנבול ליפו. דודה אסתר סיפרה לי שהים סער והיא סבלה קשות ממחלת ים. נמל יפו לא היה גדול ועמוק דיו והאוניה נאלצה לעגון מול הנמל והנוסעים הורדו לסירה קטנה שהעבירה אותם לחוף. האנייה שהביאה את משפחת רוזנטל הגיעה ליפו אחרי כניסת השבת שבא נקראה פרשת "בשלח" העוסקת ביציאת בני ישראל ממצריים– כמה סימלי! יג' שבט התרצ"ד דרכה כף רגלם 1934 לינואר 28- למחרת ביום א' ה של הנוסעים על אדמת ארץ הקודש. אתל (אסתר) אחותו של אבא עוד זוכרת איך "זרקו" אותה מהסיפון לידיו של הסוור הערבי שעמד

תחנת הרכבת בסימיאטיץ׳

על הסירה. אבי חיכה להם בנמל אחרי ביקורת הדרכונים. הוא שכר עגלה רתומה לשני סוסים, וכולם יחד נסעו לתל אביב לאכול ארוחת צהריים ראשונה בארץ הקודש במסעדה ברחוב אלנבי פינת רחוב יפו. לאחר זאת פנו לביתם החדש ברעננה לשם הגיעו לפנות ערב שכן הנסיעה בעגלה רתומה לסוס לקחה זמן לא מבוטל. צבי כבר חיכה להם בבית. בחצי שנה הראשונה הם חיו ללא חשמל. יוסף, האח . הוא התגורר ברעננה בבית של 1935 השלישי של אבא, נשאר עדיין בפולין והגיע לארץ רק בשנת סבא וסבתא, ועסק בעבודות המשק החקלאי. הוא חיפש שידוך ולבסוף התחתן עם ציפורה שבאה לארץ מארצות הברית והייתה תופרת במקצועה. הם פתחו חנות לכלי בית בקידמת הבית שבו גרו

בפאתי הרצלייה. דודתי אסתר מספרת שאבא שלי קנה לה בגד ים ירוק, והיא הלכה עם כל הכיתה לים ושלושה תלמידים טבעו, ומאז הרבה שנים היא פחדה לשחות.

יורדים מהאוניה ביפו

1933 נמל יפו

21

רחוב בן עמי

י יעקב ורבקה ַ הור הורי יעקב ורבקה נפגשו בירושלים, הם היו זוג במשך תקופה מסוימת ואחר כך נפרדו. כעבור זמן מה אחיה של אמי, פרץ, ניסה לשכנע אותה שתתחתן עם אבי כיוון שהיה "מסודר" בעבודה בעוד משפחתה הייתה נתונה במצב כלכלי קשה מאוד. אבי המשפחה, הרב חן, נרצח על קידוש השם באוקראינה

וסבתי האלמנה עלתה עם אביה ארצה. המצב הניע כנראה את פרץ לשכנע את רבקה לחדש את הקשר עם יעקב ולהתחתן אתו. מצבו הכלכלי של אבא היה אז טוב. הוא היה אדם נעים ונאה ודודי פרץ חשב שנישואים אלה יהיה לטובתה של אמי. יום אחד בסוף שנת היא באה לבקר ברעננה והקשר 1933 בינה לבין אבי התחדש. כעבור זמן מה

אגרטל מתנה לזהבי

הם החליטו להתחתן. סבתא אמרה לי פעם שאבא העיר לפני החתונה ביידיש משהו כמו: "אני הולך לשבור איתה את הראש." קצת לפני שהורי התחתנו אבא היה בחתונה של שושנה (אחותה של אימי) עם שמעון זהבי והביא להם מתנה אגרטל צ'כי השמור אצלי עד היום. באחד הביקורים של אבא אצל זהבי שהיה החשב של האוניברסיטה העברית, ישבו שם פרופסורים וניהלו שיחה ברומו של עולם. אבא אמר משהו שכנראה לא התקבל טוב או שהיה לא נכון בצורה יוצאת דופן. לפתע השתררה דממה ואבא שלי הבין שהוא הביך את זהבי ואת עצמו. שנים רבות לא שכח . החתונה נערכה 1935 את תחושת הבושה! הורי התחתנו בשנת בתל אביב. לחתונה 112 בדירת משפחת הילמן ברחוב רוטשילד הגיעו בני משפחת רוזנטל מרעננה ומשפחת חן מירושלים. הרב

רבקה ויעקב, לפני בניין העיריה

22

חן, דודה של אימא, רב שכונת בית הכרם בירושלים, חיתן את הזוג הצעיר. בתום החתונה הלכו בני הזוג פינת רחוב חובבי ציון בתל אביב. 2 ברגל לביתם ברחוב בן עמי אני זוכר את הדירה הזו. היו בה שלושה חדרים. חדר אחד הושכר תחילה לשחקן מאיר מרגלית מתיאטרון "האוהל" ואחר כך לצלם. בתור עולל אני זוכר כיצד הצלם הפך את החדר שלו ל"חדר חושך." ניתן היה לראות את החשכת האורות בבת אחת דרך דלת הזכוכית. התעורר הצורך להראות במלון נאות יערות הכרמל בחיפה (בגלל בעיות כלכליות מסוימות) 1937-8 ב- שהניהול של המלון היה ראוי. אבא שלי הסכים כטובה לאחד החברים הקבלנים שלו להרשם כ"יועץ" חיצוני לניהול. ברשימה שהוגשה לבית המשפט הוא נקרא בשם ד"ר רוזנטל אבל עם שם פרטי שונה. כשהגיעו אליו הביתה עם מסמכים לחתימה וחיפשו את ד"ר רוזנטל הוא אמר להם שאביו לא בבית. (הוא היה פולני יחידי בין כל היקים). במהלך מלחמת העולם השנייה יחידות רבות של הצבא הבריטי שהו בארץ. הקבוצה בנתה עבורן מחנות צבאיים ענקיים כמו צריפין (סרפנד) ותל השומר (תל לטוינסקי). במקביל הקבוצה בנתה שדות תעופה עבור חיל האוויר הבריטי. באותה תקופה נהגו לבנות שדה תעופה ראשי ושלושה שדות תעופה משניים, למקרה של הפצצת השדה הראשי. כך אפשר היה להמשיך ולהפעיל את השדות. הקבוצה היוותה עבור אבא את הבית הראשון שלו בארץ ישראל, המשפחה הראשונה שלו. הוא שמר על קשר עם חברים רבים, למשל מרדר, אנגלברג, לוסטיג, ברלין ומלר. מאמצע שנות השלושים התחילו להגיע עולים "יקים" מגרמניה ולמרות שהיו אקדמיים בהשכלתם הם נאלצו לעבוד בבנין, גם עם אבא עבדו יקים בבניה.

מכתב מרבקה לשושנה

23

24

אני ואבא

25

, מימין צבי ולשישי יעקב 30 עובד בתל אביב שנות ה-

אבא עובד בתל אביב 30 שנות ה-

30 אבא בן

אבא עם המשור בתל אביב. שני מימין יעקב, רביעי - צבי

26

אבא מכופף ברזל בתל אביב

, וחבר נוסף: ברלין 167 עם לוסטיג שמופיע בתמונה בע״מ 30 אבא בים בשנות ה-

27

אני בגינה עם הבית של יתום ברקע משמאל

אני גר ברעננה עם תחילת מלחמת העולם השנייה והפצצת תל אביב, העיר כמעט התרוקנה. בהחלטה משותפת של משפחות רוזנטל וחן הוחלטשאשאר ברעננה. אימא ואבא נשארו בתל אביב. לאחר מכן במהלך המלחמה

אמי הצטרפה אלינו למשך זמן מה. בין הפצצת תל אביב להתאבדותה עברו כארבעה חודשים שבמהלכם אימי התגוררה בתחילה בתל אביב ועבדה בעירייה. (עד שהיא גילתה שאבא היה משלם את משכורתה כיוון ששושנה זהבי סידרה לו קשר עם אדם בעירייה). בשלב מסוים היא עברה לרעננה. היה לה בוודאי קשה לעבור מדירה מודרנית בתל אביב לבית כפרי ברעננה בו השירותים היו בחצר והמים חוממו על נפט. אני חושב שגם היא, כמוני, התקשתה ביחסים עם סבתי שהייתה אישה טובת לב, חרוצה ואשת עבודה למופת, אך הייתה מעט נוקשה באופייה. אישה שבתפיסת עולמה לא היה מקום לרגישויות ומצבי רוח. אצל סבתא היו חוקים שהיה צריך לכבד ללא סייג. אני מניח שגם לאמי זה לא היה קל. ירושלים. כשהייתי 31 שושנה וזהבי גרו בבנין המלך ג'ורג׳ בן שלוש וחצי נולדה בת דודתי השנייה (גוטה למשפחת

ההודעה על המוות של רבקה

28

פרץ חן). אבא ואמא נסעו לירושלים לשבת. כל בני המשפחה הלכו בשבת בבוקר לבית הכנסת. אמא שלי נשארה לבד בבית והתאבדה בקפיצה מהקומה החמישית. אמא ניסתה להתאבד עוד קודם בשתיית יוד והצילו אותה. הרופא אמר ש"פעם שנייה היא לא תעשה את זה..." ולכן השאירו אותה עברתי לחזקת הוריו של אבי, איצ'ה ומתוקה, 1941 לבד. אחרי התאבדותה של אמי בראשון לפברואר סבי וסבתי. שש שנים גרתי עם סבא וסבתא, ועם דודתי אסתר. אבי היה עסוק בעבודה. הוא יצא למקום בו עבד ובדרך כלל היו עוברים שבועיים עד שהיה חוזר לשבת הביתה... באחד מימי שישי אחר הצהריים הופיעה משאית עמוסה ופרקה את הריהוט מהדירה בתל אביב ואת כלי העבודה של אבא. את הרהיטים הכניסו לדירה ואת כלי העבודה (אחד מהם היה ה ”יפונקה") השאירו בגינה. בין הרהיטים הייתה שידת ההחתלה שהפכה לארון שלי, שתי המגרות וצד אחד היו מלאים בבגדים וצד אחד אכלס את הצעצועים שלי. היו גם שולחן עץ קטן שעד היום הוא אצל שרה בתה של דודתי אסתר והרדיו פטיפון שאבא קיבל מהשותף וייס. כשהייתי ילד נהגתי להתבונן על התקליט שמנגן והמחט ש"רוקדת" מהסיבוב החיצוני הגדול עד הסיבוב הפנימי הקטן ובראשי עברה המחשבה שהדבר דומה למהלך החיים מההתחלה ועד הסוף. השעון שסבא היה מותח את הקפיץ שלו כל ערב כדי שיעבוד עומד כיום על ארון הספרים אצל עמית.

שנה אחרי 80 אותו הרהיט

הרהיט בתחילת דרכו

יפונקה

29

אהבתי את השבתות בהן אבא בא לבקר. בבוקר היינו אוכלים יחד. הוא נהג להכין סלט מירקות הגינה, עגבנייה, מלפפון, בצל, סלק וגם ביצה קשה. אהבתי להשקיף עליו. כל דבר שעשה נראה קסום בעיני. אהבתי לעקוב אחריו כשהתגלח. הייתה לו גם יבלת באצבע הרגל אותה נהג לחתוך במספריים ולשאלתי ענה שזה לא כואב. במופע הסיום בגן אני זוכר את אבא שלי מצוחצח ולבוש יפה יושב מולי בין שאר ההורים, הרגשתי אושר שהוא הגיע. באחת

השבתות לפני שחזר לתל אביב הוא לקח אותי לבית הקפה פניכל שהיה המקום הכי "חם" ברעננה. אהבתי את האווירה במקום, אנשים רקדו, הייתה מכונת משחק מסוג "פינבול״. תזמורת ניגנה מוסיקה. הייתי מאושר. ופתאום לא ראיתי את אבא. חזרתי לבית של סבא וסבתא. היה חושך וירח ענק ואדום האיר את השמים הכהים. מאז בכל פעם שאני רואה ירח אדום מלא, אני נזכר בכאב הזה של ילד קטן שהרגיש נטוש. כשאבא גילה שנעלמתי הוא חיפש אותי והגיע הביתה, שם מצא אותי. אבא ליווה אותי ליומי הראשון בבית הספר, 1943 בשנת הגענו לבית הספר עם כל ההורים ומנהל ביה"ס אמר שהוא מצטער אבל כרגע אין מורה. חיכינו חודש בבית עד שהגיעה

מורה חדשה, המורה סלומון. היא היתה ירושלמית והגיעה לרעננה רק בכדי ללמד. כשהתחלנו ללמוד לקרוא, - הצטיינתי וקיבלתי כפרס ספרים - לא אשכח לעולם את המבט הגאה שקרן מעיניו של אבא כל פעם שראה את הספרים.

אני מצייר את יהודה הלוי

30

קפה פניכל

30 רחוב אחוזה בשנות ה

אבא בתקופת מלחמת העולם השניה

30 יהודה הלוי סוף שנות ה-

הספרים שזכיתי כפרס

31

לבקר את אבא אף שלא ביליתי במחיצתו זמן רב, אבי זכור לי בתור אב יוצא מן הכלל. חם, אוהב, קשוב, נינוח ואף שובב. כאשר חזר הביתה בימי שישי הוא בילה אתי את כל זמנו. הוא לקח אותי אתו לכל מקום וחלק אתי כל מלאכה. משחקים, עבודה בפרדס, ערוגות בחצר. הוא לימד אותי דברים והייתי מאושר במחיצתו. הרגשתי שהוא אוהב לבלות אתי ולא עושה את זה מתוך חובה או כורח. הגעגועים שלי לאבא היו מייסרים ובלתי פוסקים, אף שבבית של סבא וסבתא קיבלתי טיפול נאות ודאגו לי לכל. אך הנשמה שלי, הלב של ילד שאמו לא נמצאת אתו, ביקשו יותר, וזאת לא יכולתי לקבל מסבי ומסבתי. מגיל שש או שבע נהגתי לנסוע לבד מרעננה לבקר את אבא, לכל מקום בו שהה. הוא עבד הרבה בתל אביב. בכל פעם שכר לו חדר בדירה של מישהו. כך היה מקובל באותם שנים: החיים היו פשוטים , ליד קולנוע מגדלור, אצל 3 ואנשים לא היו מפונקים. פעם אחת הוא שכר חדר ברחוב בן יהודה מספר ). הוא ישן בחדר 20 אישה שעסקה ביצור כובעים (הבן שלה קנה שנים אחר כך דירה מאבא ברחוב גרץ בו הושמו הכובעים על בובות חלון ראווה ועל מתלים גדולים. פעם נוספת, הוא התגורר בחדר שהיה שייך בעבר לילדה שבובותיה נשארו בחדר. אבא נהג לפגוש אותי בתחנת אוטובוס ומשם נסענו יחד. הוא הרכיב אותי על האופניים. לעתים באתי הישר לחדרו. אך הכול היה לפי לוחות הזמנים של עבודתו. הורגלתי להתמצא בדרכים ועשיתי זאת ללא קושי מיוחד, למרות גילי הצעיר. פעם אבא הביא אותי באופניים למסעדת הפועלים ליד תחנת הרכבת ברחוב הרצל בתל אביב. הייתי אמור לחכות לו שם עד שיסיים לעבוד. בכל פעם כשהגיעה הרכבת יצאתי בריצה מבית הקפה ועמדתי ליד המחסום כדי לצפות בה מקרוב. הייתי מוקסם מקטר הקיטור פולט האדים המרשים ומרעש הגלגלים. שמעתי את השריקה. הייתי נעמד ליד האתת הערבי שהיה חבוש תרבוש אדום שנפנף בדגל ירוק או אדום. זאת הייתה בשבילי חוויה מלאת עוצמה. הייתי מסוגל להעביר כך יום שלם. כשאבא יצא לעבודה נשארתי בחדרו לבדי. יום אחד החלטתי (הייתי בן שמונה בערך) ללכת לפגוש את בן דודי דני שגר ברעננה לא רחוק מאתנו, אך באותו זמן שהה בביקור אצל קרובי משפחה ברחוב . יצאתי מחדרו של אבא ומכיוון שהכרתי רק את מסלול האוטובוס הלכתי לרחוב 12 דיזנגוף מספר אלנבי, עד רחוב שינקין ומשם דרך שדרות רוטשילד, עברתי את הבימה והגעתי לרחוב דיזינגוף ופגשתי

מאבא לעמוס

מאבא לעמוס

32

את בן דודי. עליזה אימו של דני שמעה איך הלכתי והסבירה לי שיכולתי ללכת ישר דרך רחוב גורדון לבן יהודה ולקצר את הדרך באופן משמעותי! מלבד תל אביב אבא התגורר גם במקומות אחרים, בכל מקום בו הוצעה לו עבודה. הוא תמיד רצה לעשות יותר, היו לו רעיונות גדולים שרצה להגשים. הוא היה אדם נמרץ, בעל אנרגיה בלתי נדלית. בתקופה מסוימת הוא עבד בנהלל. הוא בנה שם את כביש הגישה למושב וכבישים בשדה התעופה האנגלי ברמת דוד. בפסח שותפו אנגלברג בא לקחת אותי מרעננה, ונסענו לבקר את אבא. אני זוכר את המסע הזה בתור טיול נהדר. הדרך לקחה יום שלם. מהבוקר עד הערב. נסענו דרך חדרה וחיפה. בעיר התחתית בחיפה החלפנו אוטובוס ועלינו על אוטובוס שנסע לעפולה. האוטובוס טיפס להדר ה כאילו נגמר ָ ומשם נגלה לעיני ה"סוף של הים". המפרץ התעקל מערבה ובעיניו של ילד בן חמש נרא הים. המשכנו בנסיעה ולפתע הופרחו בלוני ענק מעל הנמל ובתי הזיקוק. זה היה חלק ממערך הנ"מ האנגלי. נסיעה של ניסים ונפלאות! הייתה זו עונת האביב, הכול היה ירוק. אהבתי להיות בחוץ, במרחב. לנסוע באוטובוס רחוק כל כך – איזו הרפתקה! אך כשהגענו ליעדנו, חיכתה לי אכזבה. כשירדנו מהאוטובוס ראינו שני צריפים מעץ שאחד מהם היה מחסן ובפתחו של השני עמד אבי, הוא התגורר בצריף דל ביותר. לא היה חשמל. עששית נפט נתנה אור קלוש. הוא אילתר ריהוט בסיסי מקרשים. על המיטה המאולתרת הונח מזרון קש. אך אני הייתי נרגש מחוויות הנסיעה ושמחתי להיות עם אבא, כך שכל זה לא הפריע לי כלל. כיוון שזה היה בימי חג הפסח. האכזבה הגיעה אחר כך. עוד באותו ערב הוא הביא אותי לבית משפחת מקלר. לנתי בביתם. למחרת בבוקר הצטרפתי לבני המשפחה כשיצאו לשדות עם עגלה וסוס. לפנות ערב התלוויתי לבת המשפחה כדי להביא לחם מהמאפיה. בנהלל, שהיה מושב עם עקרונות שיתופיים, פשוט לקחו את הלחם במאפיה בלי לשלם. אותי זה הפתיע מאוד, במיוחד עקב העובדה שהיינו בימי חג הפסח. בני משפחת מקלר התייחסו אלי בחביבות רבה ובתשומת לב, אך רציתי בכל מאודי להיות עם אבא. באחד הלילות פשוט ברחתי. התייצבתי בצריף שלו אחרי שהחשיך. אבא, עמד על כך שאחזור ואני נאלצתי לחזור למשפחת מקלר. אבא היה עסוק בעבודה רוב שעות היום והקדיש לי זמן מועט בלבד. אך הוא לקח אותי לשדה התעופה רמת דוד. עמדתי מרותק ליד מסלולי הנחיתות וההמראות, וצפיתי במטוסים מהופנט. ראיתי גם את אימוני יחידת הצנחנים. התפלאתי לראות את המצנחים הלבנים והירוקים, ואת כובעיהם המיוחדים של הצנחנים. אבא סיפר לי את מה שידע על הצנחנים והקשבתי בשקיקה. הוא גם סיפר לי שבאחד האימונים נפל המטען המוצנח על השירותים בטעות, הדבר הצחיק אותי מאד. הסתבר לי שבמקום זה התאמנה גם יחידת הצנחנים של חנה סנש. אחרי מספר ימים נפרדתי מאבא ונסעתי עם אנגלברג דרומה. ביציאה מחיפה היו פרוסות בים אוניות של הצבא האנגלי ואפילו צוללת. משמאלנו עברה הרכבת ואנגלברג הצביע על כל כלי התחבורה ואמר לי "אנחנו הכי מהירים". כשחזרתי סיפרתי בגן פלאי פלאים על העולם שפגשתי. רוב הילדים בני גילי לא הרחיקו מעולם מתחומי הישוב שבו חיו. הייתי מיחידי הסגולה שטיילו ברחבי הארץ וכך בניתי לי אבא לקח אותי 4 תדמית של "איש העולם הגדול," עדיף בהרבה על הילד בלי האמא. כשהייתי בן לעשות ניתוח שקדים ופוליפים. במוצאי שבת נסענו אבא שלי, אלטר ואני לבית חולים בתל אביב. "אתה לא תישן כאן איתי", הוא אמר. "אקח אותך למשפחה במושב". "אבל אני רוצה להיות כאן אתך", התעקשתי, אך אבא אמר שאי אפשר.

33

לפנינו באוטובוס ישבה אישה שבקשה לפתוח את החלון בטענה שהיא חייבת אוויר לנשום. מאחר והרוח הפריעה לי, אבא ואלטר הגנו עליי שלא תגיע אלי הרוח. למחרת עברתי את הניתוח בבית חולים , אושפזתי עם עוד שני ילדים (במרפסת סגורה). אני לא זוכר שאבא 10 עין גדי שנמצא אז ברחוב מזא"ה בא לבקר בבית חולים אבל אסתר ברמן ביקרה אותי. כשחזרתי הביתה דודתי אסתר האכילה אותי בהרבה גלידה, זיכרון מתוק. כשאבא בא בשבת לרעננה הבית היה מלא אנשים ולכן ישנו יחד באותה מיטה, לא היה מקום אחר. עד גיל שש עוד ישנתי במיטת תינוק ורק שנולד דני בן דודי והמיטה עברה אליו, עברתי לישון במיטה של "גדולים". בחורף כשהקיר ליד המיטה היה קר הניחו כרית ארוכה ביני לבין הקיר לחצוץ מהקור. באחד הלילות שאבא ישן איתי ושמעתי צעדים בחוץ (זאת הייתה אסתר שחזרה מבילוי לילה עם חברים). נבהלתי, הימים היו ימי מלחמה וחשבתי שהיטלר בא אלינו. בדיוק ברגע ששמעתי את הצעדים אבא התגלגל לעברי ואור הספרות הזרחניות בשעון של אבי האיר לתוך עיניי. צעקתי ואבא נבהל וצעק ושנינו חיבקנו זה את זה. בוקר שבת אחת אבא נתן לי שטר של חמש לירות (זה היה הרבה כסף באותו הזמן) ואמר לי לשים אותו מתחת לכרית של סבתא, בכך הוא גרם לי להרגיש שגם אני תרמתי לנתינה שלו. אבא היה מוציא מדי פעם ציורים יפים שאמא שלי ציירה והיה מראה לי. לצערי כל הציורים שהיו בבית ברעננה נעלמו. לפני שאסתר וישראל התחתנו אבא אמר שהוא יעזור בהוצאות החתונה. בערב החתונה ישראל ניגש לאבא ואמר לו שהוא לא ממשיך את טכס החתונה עד שלא יקבל את הכסף "המובטח".

אבא רץ לחבר ברעננה ולווה את הכסף והכול צבי התחתן 1942- בא על מקומו בשלום. ב עם עליזה וכולנו נסענו לחתונה שהתקיימה ב"כפר גנים". השמחה הייתה בפרדס שבין הצריף שבו גרה משפחת קוטלוביץ' (הוריה

אני אסתר וחברים על רקע יהודה הלוי, מאחור - הבית שלנו אני עם דני ורוחלה על רקע הרפת ברעננה

34

של עליזה) שנקרא אז רמב״ם (דגל התורה היום) לבין הבית ברחוב לוחמי הגטאות בפינה שבו גרה האחות של עליזה. הבנים של לאה אחותה ניגנו בחלילית בחתונה ואני שזאת לי הפעם הראשונה שראיתי חלילית הייתי מוקסם. בשלב מסוים אבא אמר לי שאשאר עם סבא וסבתא כי הוא הולך לפגוש ידידה שלו שהתגוררה בסמוך. אז לא ידעתי שהוא הלך לפגוש את פנינה. עליזה וצבי שכרו חדר ברעננה בבית משפחת הולנד אחרי החתונה.

אבא עם אלטר טכנאי השיניים מסמיאטיץ׳

35

ביה'ח עין גדי

לירות מנדטוריות 5

הנסיעות לירושלים בילדותי נלקחתי לביקורי המשפחה בירושלים. כשגדלתי נסעתי לבד. הנסיעה היתה באוטובוס. אני זוכר נסיעה עם אבא בלילה, חושך, גשם יורד, על יד רמלה, יש מחסום ועוברת רכבת עם סוסים של הצבא האנגלי, רכבת ארוכה מאוד. בהזדמנות אחרת אחרי רמלה עברנו שדה תעופה והיה רעש חזק של מנוע (כנראה מנוע של מטוס). כשנסעתי לבד הגעתי באוטובוס מרעננה לתל אביב, שם נפגשתי עם אבא והוא הביא אותי לאוטובוס לירושלים בתחנת המרכזית הישנה בתל אביב. הוא ליווה אותי לשם רק כדי לעמוד איתי בתור. התור התארך מהרחוב השני ובעמדת האוטובוסים הנוסעים התחלקו לשלוש קבוצות: לצבא האנגלי הייתה עדיפות ראשונה, אח"כ אלה שקנו כרטיסי ישיבה ורק אח"כ אלה שנסעו בעמידה. אבא פגש באוטובוס חבר שלו וביקש ממנו שישמור עלי עד שנגיע. יצאנו לדרך וכשהגענו לירושלים אמרתי לחבר של אבא שליווה אותי שאני יודע את הדרך ויכול להסתדר. נפרדתי ממנו והלכתי לבית של זהבי. זה היה כבר ערב ונהיה כ"כ קר שהיה לי לא נעים עם המכנסיים הקצרים שהתאימו לטמפרטורות של מישור החוף. במסגרת טיול נוסף בירושלים, (אני לא זוכר בדיוק איפה אבא ואני ישנו), הלכנו בשבת לעיר העתיקה דרך רחוב השוק. אני עדיין זוכר את הריחות, הצבעים והלהבות, ואת הערבי הענק עם תרבוש אדום מכין "בשר על האש" ולהבות האש. ממש מבהיל! משם הלכנו בסמטאות העיר העתיקה ונכנסנו לסמטת "גילחו" את הבתים שעמדו קרוב לכותל 67 הכותל, זה היה מקום צר מאוד (רק אחרי שחרור ירושלים ב ויצרו את "רחבת הכותל"): במהלך הטיולים אבא פגש אנשים מירושלים ולחץ ידיים, פגשנו גם את הרב .) 1935-1948 מרדכי וינגרטן שהיה ה"מוכתר" של העיר העתיקה באותן שנים (

36

מהעיר העתיקה הוא לקח אותי לצד הדרומי של ירושלים ועלינו למקום ממנו ראינו נוף מדהים. באחת הנסיעות באוטובוס הירושלמי (שהמושבים בו היו מסודרים בקדמת האוטובוס זוגות זוגות ולאחר מכן שני ספסלים אורכיים בצדדים, הפוך מתל אביב) פגשנו את המורה שלי מבית הספר וושנינו התרגשנו. את הקשר של אבא עם זלדה, שהייתה בת דודה של אמי, לא הצלחתי להבין. יום אחד הלכנו בירושלים בחורף, נולד דובי 8 ואבא פגש אדם גבוה מאוד ועמד לשוחח עימו, זה היה בעלה של זלדה. כשהייתי בן זהבי ואני נסעתי מרעננה לירושלים עם אבא שלי. מכיוון ששושנה הייתה בבית חולים אני ישנתי אצל הסבתא, ולמחרת נסענו לבית החולים בהר הצופים שם ערכו לו ברית. כשחזרתי לסבתא היא ראתה שיש לי פצע על הכתף ומרחה לי יוד כי הפצע היה אדום. כשחזרתי הביתה היו לי פצעים אדומים על כל הגוף, מסתבר שחליתי באדמת. שמעון זהבי נסע לנופש מטעם קופת חולים בצפון נתניה. בזמנו היו נופשים גברים לחוד ונשים לחוד. בשבת בבוקר נסענו לבקר את הדוד זהבי, אבא לקח אותי על אופניים. סבתא הייתה כורכת על ה"רמה" של האופניים בד שלא יכאב לי הטוסיק. נסענו דרך רעננה עד לצומת רעננה כפר סבא שם עבר האוטובוס. בדרך ראינו שיירה של "נושאות ברן" אנגליות. בדרך כלל היו יושבים חיילים כשמחצית גופם בחוץ. נסענו באוטובוס ערבי שנסע מיפו לטול כרם. פנים האוטובוס הסריח נורא. אבל הפעם לא נראה איש שישב, והדבר גרם לי לחשוב שהרכב נוסע ללא נהג. הייתי בהלם, ממש נלחצתי (כמו בכל רכב משוריין הנהג יכול לשבת בתוך הכלי ולהציץ החוצה דרך חרך ולכן לא ראו אותו). ירדנו מהאוטובוס בבית ליד וחיכינו לטקסי שנסע מטול כרם לנתניה ועבר בצומת והגענו למרכז נתניה, שם היה כפר ערבי בשם "חד'ר" (במקום שהיום נמצאת -- משטרת נתניה). ירדנו והלכנו ברגל עד הים ופנינו צפונה עד שהגענו לבית ההבראה, שלא היה אלא מבנה מורכב מרשתות צל שהיו מתוחות מעל למיטות. הגענו וראינו גברים יושבים ומשחקים שח-מט, אחד מהם היה ברטוב המורה לספורט בביה"ס שלי ברעננה. פעם ראשונה ראיתי משחק שח-מט. שאלנו על זהבי והם אמרו "אה זה ההוא שרץ והמכנסיים נפלו לו.." נפגשנו איתו, אבא והוא ישבו ודיברו ואני שיחקתי בצד. בדרך חזרה הלכנו ברגל למרכז נתניה ושם חיכינו שוב. כשהגיעה המונית היו בה שלוש שורות של מושבים. הנהג ולידו מישהו, מאחוריו שורה של שלושה מושבים שהיו למעשה שני בלוקים וחתיכת עץ שיושבים עליה, מאחור היתה עוד שלישיה כזו. אחד הנוסעים הגיע עם בלוק קרח (הוא לקח קרח למקרר בבית שלו). יצאנו לדרך וליד הכפר הערבי חד'ר הגיע נוסע לטול כרם, הנהג העביר את היהודי עם הקרח, לשבת מאחור (שם יש "סבל" מברזל) עם הרגליים מתנדנדות בעודו מחזיק את בלוק הקרח. הבחור עם הקרח נסע ל״נווה איתמר״, אנחנו נסענו עד בית ליד, שם החלפנו אוטובוס שלקח אותנו לרעננה. חזרנו בחזרה עם האופניים. יום אחד סבא איצ'ה התכופף והשניים התותבות שלו נפלו ונשברו. נסענו לתל אביב לחבר של אבא מסמיאטיץ, אלטר, שהכין לו שיניים חדשות. קיץ אחד נשלחתי לקייטנה בתל אביב שנוהלה ע"י חבר של אבא בשם מדליה. גרתי בתל אביב ופגשתי את אבא כל יום. הוא בא בבוקר ולקח אותי לקייטנה. פגשתי אותו גם אחרי שעות הקייטנה שהתקיימה בבית הצופים שעמד בכיכר לאונרד ברנשטיין (היכן שעומד היום היכל התרבות). הקייטנה נמשכה שבועיים במהלכם גרתי בבית משפחת ברמן, קרובי משפחה של אמי, ברחוב נחמני פינת רחוב גולדברג. ללייבל ואסתר ברמן היו ארבעה ילדים: אליהו הגדול היה סמל בגדוד הנוטרים, שושנה שהתחתנה עם פרץ חן, רבקה, והצעיר היה מני איתו ביליתי כשהייתי מגיע אליהם. מביתם ניתן היה ללכת ברגל לקייטנה. אמנם היה זה מרחק קצר אך אני התעקשתי לנסוע באוטובוס "המעביר" (לשם שעשוע) שהיה מקושט בפס אדום סביב שלא כמו האוטובוסים של "אגד"

37

שהיו בצבע חאקי משעמם. "בסדר" אבא אמר לי "אתה תיסע באוטובוס ואני אלך ברגל". נסיעה עלתה שני מיל. בסופו של דבר האוטובוס נסע כל כך לאט שמשך כל הנסיעה ראיתי דרך החלון את אבא הולך לצד האוטובוס והגענו ביחד. נהג האוטובוס גער בי: "למה לא הלכת ברגל!? לנסוע עולה כסף"! נבוך שנתפסתי בפינוק מיותר משכתי בכתפי ולא אמרתי דבר. אבל לא שכחתי את ההערה. יום אחד נסעתי עם אבא לבקר את דודי פרץ, אח של אימא, בהרצליה. הדוד ובתו באו מירושלים להרצליה לנופש, ואנחנו נסענו מרעננה על האופניים לבקר אותם. אבא הרכיב אותי על הרמה של אופניו. סבתא כרכה סביב הרמה שמיכה כדי שיהיה לי נוח. בדרך על הכביש חלף נחש ענק, הזיכרון המפחיד הזה נחרט היטב בזיכרוני. בשבת הלכתי לטייל עם אבא בתל אביב. הלכנו לאורך רחוב בן יהודה (הוא התגורר אצל הגברת עם 3 ברחוב בן יהודה הכובעים), וראינו את חניון האוטובוסים

הטיול בשבת

בני שתי הקומות ברחוב ארלוזורוב. אחר כך המשכנו לנמל. רציתי להיכנס פנימה לראות את הנמל, אך אבא אמר שהנמל סגור בשבת ושלא יתנו לי להיכנס. פניתי לשומר וביקשתי את רשותו להיכנס. "בבקשה," אמר השומר בנחמדות. שמחתי, וכשחזרתי אבא היה מרוצה מאד, ממש זרח, הוא אמר שאגיע רחוק. המשכנו לטייל ושטנו בירקון בסירה עד המפלים של "שבע טחנות," זה היה יום טיול מדהים ומוצף אור יחד עם אבא שלי. בזמן ששטנו הירקון היה מכוסה בחצאי תפוזים שחברת עסיס שפכה לירקון. תמיד חיכיתי לנסיעות לתל אביב והתלהבתי מהמראות בדרך ובעיר. אני זוכר שנסעתי עם אבא לירושלים להיפגש עם המשפחה של אימא. הוא לא התייחס אלי בתור מטרד, הייתה לי תמיד הרגשה שהוא נהנה להיות אתי ואני לא מפריע לו כלל.

38

אסתר ליד הלול ביהודה הלוי

חיי הבית ברעננה – משק חקלאי הבית ברעננה היה בן שלושה חדרים. תחילה השירותים היו בחצר. מאחורי הבית היה בוסתן עצי פרי, אך החלקה בקדמת הבית הייתה ריקה, מלבד ערימת חול, שם אהבתי לשחק. מאוחר יותר נבנו שירותים בתוך הבית. אחר כך טופחה גם גינה. אבא שתל דשא בקדמת הבית ודודתי אסתר דאגה שהדשא לא "יטפס" על שביל הכניסה. אני לא זוכר איך קיצצו את הדשא, אבל

לול כמו שהיה ברעננה

הדשא היה מטופל ויפה. אבא הביא עץ צפצפה. ביקשתי לשתול את העץ יחד אתו אבל כבר היה מאוחר ואבא אמר שנשתול אותו יחד מחר בבוקר. כשקמתי בבוקר וראיתי דרך החלון את העץ עומד בחוץ. כעסתי מאוד ורצתי החוצה.... להפתעתי העץ פשוט נשען על קיר הבית ואבא במאור פנים אמר לי "בוקר טוב" וחיכה לי לשתילת העץ. אבא שתל בגינה קיסוס מטפס. הוא חיכה שהקיסוס יצמח ויגיע עד לסוף הקורה התחתית של הבית. אהבתי לראות כיצד הוא עולה למעלה. חיכיתי שיגיע עד קצה הגג. אך הוא צמח פרא עד שלבסוף כשאני כבר הייתי אבא, סבא בקש ממני לכרות אותו. סדר פסח ברעננה היה תמיד חגיגי ומרהיב, ואבא לקח בו חלק. אני זוכר שנהגו להלביש אותי בבגד חגיגי. גם כשבן דודי דני נולד עדיין נחשבתי לילד הקטן ששואל את הקושיות. אבא היה יושב לידי והיינו מכינים ביחד "זלץ ווסר" מי מלח עם ביצה קשה מפוררת בתוכה. במשק החקלאי היו לנו שתי פרות ואפרוחים רבים, בין שלושה לחמישה לולים. סבא היה הולך ברגל

39

לפרדס ומטפל בו, יוסף היה חולב את הפרות, וסבתא הייתה חובצת חמאה וגבינה, וגם טיפלה עם אסתר בתרנגולות. נהוג היה להשתמש בצואת התרנגולות בתור דשן בפרדס. כדי להוביל את הזבל נסענו במשאית דרך הכפר עזון ( הכפר נקרא חירבת עזון או טאבסור, ותושביו נטשו אותו באפריל ). בתי הכפר היו למעשה חושות מבוץ. התפלאתי מאוד לראות נשים רעולות פנים עם שרשראות 1948 וקישוטים. סמטאות הכפר היו צרות כל כך שהמשאית לא יכלה לעבור. לבסוף נסענו בדרך עוקפת, דרך כפר מנחם. אני ישבתי על ערמת הזבל ונהניתי מאד מכל החוויה. בתקופת המלחמה היה חשש אמיתי מהתפרצות מגפת הדבר. יום אחד הופיעו העובדים הערבים של ה"צלב האדום" (מה שהיום הפך למגן דויד אדום) עם משאית ורצו להרוס את המחסן בחצר כיוון שחשדו שהוא שורץ עכברים. למזלנו אבא בדיוק הגיע ואמר להם שאין עכברים במחסן ותחב את צינור המים לתוך המחסן ומילא אותו במים. כיוון שלא ברח אף עכבר מהמים אנשי הצלב האדום ויתרו והלכו. אהבתי לראות את אבא עובד. אהבתי לראות את כוחו הפיזי. הוא לא היה גבוה, אך היה לו מבנה רחב, זרועותיו היו חזקות. הוא היה זריז בעבודה, עשה דברים קשים וזה מילא אותי גאווה. אבא היה מעורר יחס חיובי בקרב אנשים. היה בו משהו נינוח, לא מחרחר ריב. זה היה כתוב על פניו. למשל, פעם אחת אבא חזר לתל אביב במוצאי שבת ולקח אתו תבנית ביצים. זאת הייתה עבירה: בתקופת מלחמת העולם היה צורך באישור מיוחד כדי להעביר מזון מהכפר לעיר. השוטר שעלה לאוטובוס במחסום בין כפר סבא לרעננה ערך בדיקה והבחין בתבנית ביצים במדף העליון. כשהשוטר שאל: "של מי הביצים"? אף אחד לא ענה. השוטר הסתכל על אבא ואמר:" קח מתנה"... כשהייתי בא לאבא לשבת, לקראת סוף היום ביום שישי היינו הולכים לחנות בולים ברחוב אלנבי וקונים כמה בולים לאוסף שלי. באחת הפעמים אבא אמר לי "תקנה לך עוד" ואני אמרתי לו שמספיק לי. המוכר אמר לנו שהוא מעולם לא שמע שהאבא מציע עוד והילד מתעקש שקנה מספיק.

40

גן החיות בתל אביב

אבא מחפש בת זוג אחרי מות אמי אבא חיפש שידוך. לי אמרו שאימא נסעה לאמריקה והיא תחזור. מצד שני, ראיתי שאבא נפגש עם נשים. אני יודע שכשחיפש אישה להתחתן הוא חשב גם עלי. היה חשוב לו שהיא תמצא דרך ללבי, שגם אני אחבב אותה ואתחבב עליה. כאשר הכיר אישה שמצאה חן בעיניו הוא השתוקק בכל מאודו שגם ביני לבינה ירקמו יחסים של קרבה. אני זוכר שכשבאתי אליו לתל אביב הכרתי נשים שונות. מקרה אחד היה על שפת הים. הלכנו שלושתנו לרחוץ בים וכאשר האישה יצאה מתא ההלבשה, אבא רצה שאקבל אותה בשמחה, שאראה לה שאני מחבב אותה, (אף שלא הספקתי עוד להכירה). "רוץ, רוץ אליה!" הוא דחף אותי קלות בגבי. זה היה מעשה קצת מגושם. אך אני רציתי לרצות את אבא. הייתי מוכן להתאמץ כדי שיהיה מרוצה ממני ויראה לי יחס של חיבה. הייתה אישה נוספת אותה אני זוכר במעורפל שביקרתי בביתה בבנימינה. ברטוב, אחיה היה מנהל בבית הספר שלמדתי, וכאשר טבעו שלושת הילדים הוא עזב את הנהלת בית-הספר והפך להיות מורה מן המניין. הוא גם היה האחראי על קרן הקיימת ברעננה. קיבלתי ממנה מתנות. אני זוכר מאמצים לרצות אותי, למצוא חן בעיני. נתנו לי תשומת לב, הגישו לי ממתקים, מתנות. אך התחושה שנשארה הייתה של אילוץ, משהו לא טבעי. אף שהייתי קטן ולא יכולתי להביע את עצמי, המבוכה הייתה חזקה מכל. אני זוכר שדודתי שושנה זהבי, אחות אמי, שאלה אותי מה דעתי שלאבא תהייה אישה אחרת, ואני שלא ידעתי מה לומר שאלתי אותה: "מה? את לא תהיי הדודה שלי יותר?" ושושנה אמרה לי שמובן שהיא תהייה תמיד הדודה שלי וליטפה לי את הראש. הייתי בערך בן שבע. אינני יודע למה שאלה זאת ומה הייתה דעתה על כך שתהיה לאבא אישה אחרת. האם רצתה לברר משהו או להכין אותי? בכל אופן, בתור ילד קטן עברתי טלטלה לא קטנה. העולם לא היה יציב. לא היה לי עוגן ברור ולא ידעתי למה לצפות בעתיד.

41

פנינה אבא ופנינה הכירו עוד בפולין. פנינה הייתה ילידת דרוהיטשין, עיירה באזור סימיאטי'ץ, עיר הולדתו של אבא. היא היתה ממקימי קן השומר בעיירתה והייתה פעילה בענייני עלייה. בנעוריה עזבה את אהּובה , כמו אבי, גם היא לבד, בלי להשתייך לקבוצה 1925 בפולין כדי לעלות לארץ. היא באה לארץ בשנת כלשהי. היא הצטרפה לקיבוץ גבעת השלושה ליד פתח תקווה. שם הכירה את פלחי והתחתנה איתו. היא התחתנה בשנית 1944 אבל פלחי חלה ונסע לטיפול באוסטריה ובמהלך הטיפול הוא נפטר. בשנת עם דוד דז'ורבין אולם היא נפרדה ממנו בידידות מכיוון שלא הצליחו להביא ילדים. אבא כמובן פגש . במהלך 20 את פנינה בארץ מספר פעמים, הם גם טיילו יחד בטיול בהדרכתו של וילנאי בסוף שנות ה- החתונה של אחיו צבי הוא יצא לבקר אותה כי היא גרה במרחק של שני בתים מהמקום בו החתונה נערכה. אבא ופנינה כנראה נפגשו כבר במשך תקופה מסוימת. אבל כאשר היו קרובים להחליט על חתונה, רק אז נערכה ההיכרות אתי בגן החיות. זה היה בפורים. כשפנינה התחתנה עם אבי היא הייתה מעל לגיל ארבעים. אינני יודע את גילה המדויק. נדמה לי שהייתה מעט מבוגרת מאבא. מצבה הכלכלי היה טוב. היה לה שטח שקנתה בכפר גנים והקימה עליו משק. מאוחר יותר היא חיסלה את המשק ובנתה במקומו בית בין שתי קומות שחולק לארבע דירות. מצבו הכלכלי של אבי לא היה מזהיר באותה עת, והיה לו נוח להתחתן עם אישה עצמאית מבחינה כלכלית שלא תהייה תלויה עליו כאבן ריחיים. מלבד זאת, אבא לא רצה להתחתן עם אישה שיש לה ילדים משלה בכדי שלא תיווצר תחרות איתי. גם מהבחינה הזאת פנינה התאימה. פנינה הייתה אישה נאה, היא הייתה בהירת עור ובהירת שיער, עיניה זהרו בירוק בהיר. היא הייתה מלאת גוף, רחבת גרם. הכוח הפיזי שלה והחוסן נראו לעין. אהבתי להיות בקרבתה. היא טיפלה בי, האכילה אותי, שיחקה אתי וגם הסבירה לי דברים וחינכה אותי להתנהגות טובה ולנימוסים.

42

החתונה של אבא ופנינה ) חזרתי הביתה אחרי הצהריים וראיתי שכולם מתלבשים, מתגנדרים. 13/06/1946 יום שלישי אחד ( "מה קרה? מה המאורע? לאן כולם הולכים? מי מתחתן?" שאלתי. בני הבית ענו לי: "מישהו שאתה לא מכיר..." אחר כך הסתבר לי שזאת הייתה החתונה של אבא ופנינה, הייתי בן תשע. באותו ערב נשארתי בבית לבד. אינני יודע מדוע נהגו כך. אולי בני הבית חשבו שאני קטן מדי ולא מבין. אולי חשבו שאני לא מרגיש ולא רואה. אני מניח שרצו להגן עלי, למנוע ממני חוויות טראומתיות. אך למעשה הם זרעו אי בהירות ובלבול. אני זוכר שיום אחד פנינה באה להתארח אצלנו בשבת אחר הצהריים. ראיתי אותה יושבת בחדר האורחים. הייתי בחוץ עם החברים ואמרתי להם: "אימא שלי באה מאמריקה. היא חזרה״. למרות שלא ידעתי שזו תהיה אימי. הילדים היו נרעשים ולא האמינו, הם רצו כאיש אחד אל הבית, הציצו לחדר, ראו אותה ובפליאה אמרו: "כן, זה נכון"! תחושת הניצחון הייתה כבירה, אחרי שנים שסנטו בי ולעגו על הילד בלי האימא. רציתי שתהיה לי אימא. כמו לכל ילד. בכל מחיר. כעבור זמן קצר החלו בני הבית להגיד לי ולחזור ולהגיד לי שבסוף השנה אעבור לגור בכפר גנים. יום אחרי סוף שנת הלימודים עברתי. ביום הראשון של החופש הגדול ארזו את מעט הבגדים והצעצועים שלי וישראל בלוך אסף אותי עם הרכב האדום של הדואר המנדטורי. בדרכו למרכז ביפו הוא עצר ב"כפר גנים" והוריד אותי אצל פנינה ונסע. הוא הביא אותי לתחילתה של התקופה היפה בחיי. כשגרתי ברעננה אצל סבתא וסבא היינו כל הזמן ביחד, כל המשפחה. סבא וסבתא, דודים ובני דודים. אבל אבא לא תמיד היה אתנו ודווקא הוא היה חשוב לי מכולם. רציתי כל הזמן להיות אתו, אך בעצם ר. כאשר אבא התחתן עם פנינה ועברנו להתגורר בכפר ֶ ס ֵ ביליתי אתו זמן מועט. כל הזמן הרגשתי ח גנים, הכול השתנה. הזיכרונות שלי מכפר גנים הם נפלאים. זאת הייתה תקופה נהדרת. גם זכיתי בפנינה וגם שהיתי הרבה יותר במחיצת אבא שלי. בכפר גנים גם רכשתי לי חברים. החיים היו טובים. גרנו בקומה שנייה בדירת שלושה חדרים. חדר אחד היה עבורי וחדר אחד עבור סבתא, אמה של פנינה, בחדר השלישי ישנו אבא ופנינה וביום הפך לחדר מגורים משותף. החיים היו מסודרים. הייתה תחושת בית. גרנו שם רק שנתיים אבל זאת התקופה עם הזיכרונות הנפלאים ביותר. בראש השנה הראשון בכפר גנים אבא שלי הזמין חייל אנגלי יהודי לחופשת החג, הוא התהלך ללא דרגה רק עם פס אדום על הכתף. כאשר הלכנו לטיול ברחוב ארלוזורוב מישהו אמר לנו: ״אתם יודעים מי זה? זה גנרל יהודי״. הגנרל גם ליווה אותנו כשלקחו אותי לניתוח הסרת פרונקל מהאף (הלכנו אל הרופא לעשות את הניתוח בביתו שהיה ברחוב רוטשילד בתל אביב). כשהתחילו רוחות המלחמה לנשוב והמאורעות הלכו ותכפו, אימא החלה לצבור נפט (מצרך חרום בכל מלחמה). בתחילה הייתה חבית במרפסת ומחלק הנפט שהייתה לו עגלה רתומה לפרד עלה למעלה ומילא אותה קצת כל פעם (הנפט היה יקר, במשורה ולא לכולם היה). אחרי שהחבית כבר הייתה מלאה למדי העבירו אותה לגינה ובסוף חפרו בור וקברו את החבית המלאה בגינה, בכדי שלא תסכן אותנו במקרה של הפצצה. זאת הייתה אימא, אישה חכמה שראתה קדימה ותכננה את צעדיה. שבת אחת נסענו לתל אביב, וכשחזרנו בטקסי ישבתי מאחורי הנהג, הסתכלתי על מהירות הנסיעה קמ"ש. כשסיפרתי לחברים שלי בכפר גנים הם לא האמינו. ממש מדע 70 וראיתי שהרכב הגיע ל בדיוני! יעל, אחותה של אמא, ושמחה בעלה עברו לדירת שני חדרים חדשה בנתניה אחרי שגרו בצריף בתחילת דרכם. האמבטיה שלהם הייתה ללא חיפוי חרסינה (זה היה מקובל לפני קום המדינה בכדי

43

תעודת נישואין של יעקב ופנינה

44

1946 בספטמבר 8 הכתובה של חתונת אבא ופנינה

45

עם אבא ואמא בנתניה

לחסוך) ואבא התקין להם חרסינה באמבטיה כמתנה. לאבא היה חשוב שאלמד תלמוד לכן שלח אותי ללמוד אחר הצהריים אצל מורה ואני לא רציתי. זאת הייתה טעות שלי אבל באותן שנים רצינו להיות ציונים מודרניים והתלמוד נתפס בעינינו כדבר ששייך לעבר. לליל הסדר הראשון שלי בכפר גנים ההורים הזמינו את משפחת ברושי, שושנה, שלמה והבן איתן, וגם את יעל ושמחה. הערב היה נהדר ובשלב האפיקומן, אבא, שהיה "מלך" הסדר, שאל למי יש את האפיקומן, ולמרבית ההפתעה גם איתן ברושי, גם זימרה וגם אני "שלפנו" את האפיקומן. פנינה שרצתה שכל הילדים יהיו מאושרים נתנה לכל אחד מאיתנו אפיקומן משלו. הערב עבר בצחוק ובשירה, אני הרגשתי סוף סוף שיש לי משפחה. אימא שמרה על יחסי חברות עם אנשים שהכירה בתקופה שגרה בקיבוץ, ואבא התחבר גם לחברים של פנינה וכולנו הלכנו יחד לבקרם. היו שבתות שטיילנו לחברים של אימא מקיבוץ גבעת השלושה. באחת השבתות טיילנו לתחנת הרכבת בקצה פתח תקווה שם היו מעמיסים את תפוחי הזהב (תפוזים) . 1921 למשלוח לחו"ל לפני המלחמה, שם גם היה קרב גדול במאורעות תרפ"א בשמחת בית השואבה נסענו מכפר גנים לחגיגה גדולה לכבוד החג בבריכת גלי גיל. היה שם המון

46

הצריף והבית - ופנינה עובדת בגינה בכפר גנים

רב ודוחק איום, אנשים דחפו ונדחפו ואני ממש נרמסתי. אבא "שלף" אותי מתוך ההמון והחזיק אותי גבוה מעל הדוחק. בזמן המאורעות היה קשה לנסוע מעיר לעיר והתחבורה הציבורית הייתה נתונה להתקפות, ואבא לא ביקר את ההורים ברעננה תקופה מסוימת. כדי לפתור את בעיית התחבורה הציבורית הכרוכה בנסיעה לרעננה אבא החליט לקחת טקסי בשבת ונסענו כולנו לסבא וסבתא. כשעברנו את הצומת בכביש מפתח תקווה לרעננה מול הירקון, (הכביש היה ריק לחלוטין) חלפנו מול משאית ערבית שהייתה תקועה בבוץ (זה היה חורף וגשום). הטקסי עבר וההורים נבהלו שנתקלנו בערבים והערבים נבהלו מאיתנו. חזרנו לכפר גנים עוד באותו יום, מה שהיה באותה תקופה פשוט מבצע לא יאמן. בשנים האלה הערבים היו גונבים פרות בלילות. לילה אחד נשמעו יריות ואבא בא מיד והשכיב אותי על הרצפה. למחרת גילינו שבקצה הכפר גנבו פרות ולייבלה האיכר התנגד אז ירו בו ברגל ומאז הוא צלע.

47

בליל ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה אבא העיר אותי כשנודעו התוצאות, עמדנו על המרפסת והשקפנו על הרחוב שהמה אנשים שמחים. עבר טנדר שניגן מוסיקה והאנשים רקדו. זה היה מראה שנחרט בזיכרוני. יום אחרי כ"ט בנובמבר אמא ואחותה הלכו לאוטובוס בפתח תקווה ובזמן שהמתינו בתחנה אמא קראה בעיתון ובאינטואיציה שלה החליטה לא לעלות לנסיעה. ואכן האוטובוס הותקף ונרצחו הרבה מהנוסעים. אבא המשיך לנסוע כל יום לתל אביב באוטובוס גם אחרי כט' בנובמבר. ידענו כבר שיש יריות בין יפו לתל אביב. בהגנה של כפר גנים החליטו לגייס את כל הגברים לחפור שוחות מול יהודייה (היום יהוד) לשמירה. אימא שלי יצרה קשר עם אבא שלא יחזור הביתה בערב כי מסוכן ואכן אחד מחברי ההגנה נהרג מפגיעת כדור במהלך העבודות. כשהלכתי הביתה מבית ספר באותו יום שמעתי את היריות בין יהודייה לפתח תקווה. בהזדמנות אחרת אבא היה צריך לבוא בזמן הרגיל לאחר סיום העבודה, אך הוא החליט להפתיע את אמא ולקנות לה כובע גדול. בשעה שהלך לקנייה נפלו פצצות בתחנת האוטובוס המרכזית בתל אביב בה הוא היה אמור לעלות על האוטובוס, ונהרגו הרבה אנשים. מזל שלא היה שם בזמן ההפצצה. באחד הלילות במהלך מלחמת העצמאות שמענו מטוס חג באוויר ולפתע פיצוץ אדיר וכמעט מיד אחריו עוד פיצוץ. אבא כמובן זינק והשכיב אותי על מטר מזרחה 300 ק"ג בכפר גנים, אחת 25 הרצפה וסוכך עלי. למחרת גילינו שנפלו שתי פצצות של מטר מערבה. במקום הפגיעה הראשון הפצצה נפלה ליד בית ופערה בור גדול בקרקע 300 לנו והשנייה ולא חדרה לבית, ואילו הפצצה השנייה פגעה ליד בית והרסיסים עברו דרך הקיר ונחתו על מיטה של ילד שלמד איתי בבית הספר. למזלו הוא לא נפגע למרות שהיה במיטה. בזמן המצור על ירושלים אבא הכיר את אחד מנהגי המשאיות שהובילו אספקה לעיר ודאג להעביר איתו תפו"א ומצרכים נוספים לשושנה ושמעון זהבי. אלו היו ימי הקרבות על ירושלים והשיירות נלחמו להגיע לירושלים הנצורה. בפעם השלישית שהנהג הביא מצרכים לירושלים לשושנה ושמעון זהבי, הוא נהרג. אחרי המלחמה זהבי התעקש לתת לאבא ״מתנה״ כמה מטבעות זהב שהוחבאו בתוך הרגל של המיטה של סבתא. אבא קנה לי "מעטפת יום ראשון" עבור האוסף שלי. פעם אבא חזר לשבת מתל אביב עם האופניים שלו כדי שאוכל ללמוד לרכב, ומנחם חברי לקח על עצמו ללמד אותי לרכב. אני זוכר אותו אומר לי "תסתכל קדימה ולא למטה, אם תסתכל למטה- תיפול." החיים בכפר גנים היו בשביל אבא מקפצה בכדי לחזור לתל אביב, שם הוא רצה להתבסס ולחיות.

10 מתנה ממלר כשהייתי בן

1948 במאי 16 מעטפת דאר המתאריך

48

למצוא תמונה לכאן

4 הדירה של משפחת וטניק ברח׳ וייס

מכפר גנים לתל אביב הורי התכוננו לעזוב את כפר גנים כדי לעבור לגור בתל אביב. הייתי בכיתה ו.' עזיבת כפר 1949 בשנת גנים היתה עבורי אירוע קשה וכואב. תקופה יפה הסתיימה. נאלצתי להיפרד מהחברים ולעזוב את הבית הראשון שהייתה לי בו משפחה אמיתית בפעם הראשונה בחיי. אבי קנה שטח אדמה בתל אביב , ואחריו החלו בבניית הבית ברחוב 1948 ב 6 והחל לבנות. הבניין הראשון נבנה יחד עם לרר ברחוב וייס שתוכנן ע"י האדריכל בונה. בזמן הפסקת האש (ההפוגה) באתי לאתר הבנייה, וראיתי 15 יהושע בן-נון את החורים שהשאירו רסיסי הפצצות על קירות הבית ברחוב ליברמן. ראיתי שהחלו לחפור יסודות ולצקת כלונסאות בטון. הייתה זו הפעם הראשונה שראיתי מכונה לקידוח כלונסאות כי לפני כן היו חופרים אותן בידיים. כיוון שהבית עוד לא היה מוכן בתחילת שנת הלימודים נאלצנו לגור אצל משפחת וטניק (משפחה של אבא) בדירת שני חדרים שקנו מאבא ברחוב וייס. לפני שרכשו את הדירה ברחוב וייס הם התגוררו ברחוב נחמני בדירת שני חדרים אותה חלקו עם משפחה נוספת. היה להם מפעל קטן ליצור רהיטי קש ברחוב הגליל ליד התחנה המרכזית הישנה (בהמשך הם - פתחו קונדיטוריה). חודשים 4 המפקד הראשון בארץ ישראל, שנוהל על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (שהוקמה רק קודם לכן), התקיים במסגרת ההכנות לבחירות הראשונות בישראל, מתוך מגמה לבצע רישום אוכלוסין מסודר ומדויק שיאפשר גם הענקת תעודת זהות לכלל תושבי המדינה. בשלב הראשון של המפקד, שאלות עליהן נדרש לענות 20 מספר שבועות קודם לכן, חולקו לכל בתי האב בארץ טפסים ובהם כ ראש המשפחה, שאלות כגון שמות המתגוררים בדירה, תאריכי הלידה, משלח יד, שפת דיבור, דת, ידיעת קרוא וכתוב, ועוד. באותו הזמן החלו מארגני המפקד לפרסם בעיתונות העברית ובכרזות מעל . בהודעות אלה נמסר על 1948 לנובמבר 8 גבי לוחות המודעות בשכונות, את תאריך המפקד שנקבע ל אחר הצהריים ועד 5 הטלת עוצר ביום המפקד, שבו נדרשים התושבים להיות בביתם החל מהשעה שעת חצות.

49

אזרחיים הוקצו למשימה, והם נדרשו לפקוד כ 14,000- לא פחות מ נקודות ישוב ברחבי הארץ, כולל גם את כל הכפרים והישובים 600 הערביים. בימים האחרונים שלפני יום המפקד התברר שלא מולאה עדיין המכסה הנדרשת של כמות הפוקדים והתעורר חשש שיום המפקד ייאלץ להידחות. בעקבות קריאות דחופות של מוסדות ,אגודות וארגונים התייצבו באופן מידי בלשכות הרישום אלפי מתנדבים נוספים, ביניהם עובדי הממשלה הזמנית והסוכנות וגם

אנשי הוראה רבים, אליהם פנה ארגון המורים בקריאה בהולה. יום לפני המפקד נמסרה לתושבים בתל אביב הודעה בדבר משטר ההאפלה בעיר: מאחר והמפקד היה אמור להתקיים בשעות הערב והלילה - דרשו הפוקדים לקבל לידם פנסים כדי להאיר דרכם במהלך עבודתם. כשהתברר שמשרד הפנים לא הצליח לגייס את כמות הפנסים הנדרשת - הוחלט ביום המפקד פשטו עשרות אלפי 17.00 על ביטול ההאפלה "עד להודעה חדשה". החל מהשעה המתנדבים, לבושים באופן מכובד כיאה למעמד (חלקם אף בחליפות השבת), חובשים כובע ירוק ועונדים על שרוולם את סרט המפקד. הם ביקרו בכל בית ובית בישראל, אספו את השאלונים ובדקו אם מולאו כראוי, החתימו את ראש המשפחה על נכונות הפרטים, קיבלו לידם את תמונות הפספורט של בני הבית הבוגרים שהוצמדו לטפסים וחילקו מספרי זהות לכל אחד מבני המשפחה. במפקד הועסקו אנשי ההגנה ברישום התושבים. לשכן שלנו בבית ברחוב וייס, בו גרנו בזמן שהבניה ביהושע בן-נון טרם הושלמה, הייתה מספרה ברחוב דיזינגוף והוא היה אחד הפוקדים. בבוקר הוא רשם את אבא שלי כשיצא לעבודה ובערב הוא בא הביתה ורשם אותנו, לכן לאימא ולי יש מספרים עוקבים ואילו לאבא יש . 811138 , ושלי 811137 , של אימא 811082 מספר שונה. מס הזהות של אבי כשעברנו לגור ביהושע בן-נון הבנייה עוד לא הסתיימה. עדיין הניחו שיש בגרם המדרגות והיה חוסר ארגון. סביב לבית היו רק שדות פתוחים. פה ושם עמדו בתים אחדים. ממזרח לבית שלנו עד לרחוב אמסטרדם (עמנואל הרומי) השתרעה ביצה, כל אזור אבן גבירול (היכן ששנים אחר כך אבא ואני בנינו את בניין השק"ם) היה הכפר הערבי הנטוש סומיל שיכולתי לראותו ממרפסת הבית. בלילות החורף . מצפון מערב ברחוב ארבע ארצות עמד 19 ומספר 17 שמענו צפרדעים. לאחר מכן נבנו הבתים מספר בית החולים אסותא (שעל גגו היה מצויר צלב אדום גדול בכדי שמפצצים לא יפגעו בבית החולים) ובסמוך לאסותא היו מספר בתים בנויים. שאר השטח ממזרח וממערב היה ריק. אנחנו עברנו לגור בתל אביב וסבתא (אימא של פנינה) נשארה בכפר גנים עד שהבית ביהושע בן-נון היה מוכן. בתל אביב למדתי בבית ספר "לדוגמא," אף שלא היה זה בית הספר באזור הרישום שלנו. הורי רצו שאלמד בבית ספר טוב יותר מזה שהיה בשכונה (הירקון), לכן הם רשמו בעירייה את כתובת המגורים אצל משפחת אולצ'יק (הגברת אולצ'יק הייתה חברה של ההורים עוד מפולין 26 שלהם ברחוב נורדאו והבת שלה רותי למדה איתי בכיתה).

50