יעקב רוזנטל

1951 בית חרושת לקרח מפעלי קירור או ״מגלד״

אבי הכיר אדם בשם שמואל לוסטיגר והם החליטו להקים מפעל לייצור קרח וקירור. 1951 בשנת בארץ הייתה דרישה לקרח כי היו מעט מאד מקררים חשמליים. רוב המקררים היו למעשה ארגז עם רשת בחלק העליון שעליה היו מניחים גוש קרח שהיה מקרר את המזון ונמס לאט. ארגזי הקרח היו סגורים היטב כדי שהקור יישמר ולא "יברח," . ביום שבת היו בדרך כלל קונים כמות כפולה של קרח. אצל ההורים של המורה שלי ברוריה 14 כשלוסטיגר עלה ארצה הוא שכר חדר בדירה ברחוב גוטליב מביה"ס פיקא. אבי פנה לדודתי שושנה שתמצא שם מתאים לפרויקט החדש והיא נתנה את השם

"מגלד." השותפים החליטו לחפש אדמה להקמת המפעל ועל אף שלוסטיגר רצה לבנות בנתניה, אבי הסכים להשקיע בעסקים רק בתל אביב. בתחילה הם ניסו לבנות את המפעל בנחלת יצחק, אבל בסופו של דבר הם בנו בתל אביב ברחוב דרך חיל השריון פינת מסילה ב'. (באותן שנים ברחוב חיל השריון הייתה תחנת רכבת שנסעה מיפו ללוד) בשלב מאוחר יותר בנו עוד שתי קומות למפעל. לוסטיגר היה נוסע תכופות לחו"ל כדי לטפל ברכישת המכונות. החברה שבנתה את המכונות לייצור הקרח הייתה בשוויץ. את השם "מגלד" המציאה שושנה זהבי והמכונות הובאו לכאן. אחרי

את השם "מגלד" המציאה שושנה זהבי

שהקימו את המבנה עבור המפעל הביאו טכנאי שוויצרי שירכיב את המכונות ומהנדס שוויצרי שהיה יהודי, שתפקידו היה לפקח על העבודה. הוא בא לארץ ושכר חדר בתל אביב ברחוב חיסין. אני מאוד נהניתי משניהם. הייתי בא למהנדס הביתה ללמד אותו עברית וההורים לקחו את כולנו לטייל בארץ. הטכנאי הביא איתו משוויץ אופנוע ולפעמים היה מרכיב אותי לים. אבא שכר לו חדר בדירה של בורשטיין חברו ברחוב עמנואל הרומי (דירה שאבא בנה) ואני עשיתי איתו חיים. נסענו עם המהנדס לטיול לגליל וישנו בכפר גלעדי.בקיבוץ עוד לא היה חשמל והחברים חיו עם גנראטורים, (החשמל הגיע רק עד ראש פינה). המכונית של המהנדס הייתה בעלת לוחית רישוי שוויצרית ולכן יכולנו לעבור את המחסום לשטח בין סוריה לישראל, בגשר בנות יעקב, שם היה שטח של הסורים (רק משטרה יכולה הייתה להיות שם) והיה צריך אישור מיוחד להיכנס. משם נסענו לקיבוץ דן, שהיה ממש קצה הארץ. פעם עברנו ליד בוסתן קטן של פירות שכנראה היה שייך בעבר לערבים שברחו במלחמה, אני עליתי על עץ תות ואכלתי בהנאה. הייתי מכוסה במיץ אדום שנראה כמו דם זה הדהים אותי! נסענו ליד אגם החולה, עברנו דרך הכפר הערבי הנטוש עלמנייה. כל אלה היו חוויות שילדים בני גילי ותושבי תל אביב בכלל לא חוו. באחת הפעמים שלוסטיגר חזר מחו"ל, בבוקר הוא עוד היה ברומא ובערב כשהגיע לבקר אותנו הוא הביא איתו אפרסקים גדולים ויפהפיים שלא נראו כמותם בארץ. עבורנו בישראל הקטנה המרחק היה בלתי נתפס. בפעם נוספת באנו לאספו בשדה התעופה. שדה התעופה היה קטן ניתן היה לראות מעבר לזכוכית לפרטי פרטים. עמדנו וחיכינו ואחרי שכולם כבר יצאו ראינו שהמוכס בדק את לוסטיגר בדיקה מקיפה, הוא פירק לו את המזוודה, בדק לו את

61