יעקב רוזנטל

הנעליים ופשפש לו בבגדים. השנים היו שנות ה"צנע" ובארץ היה מחסור באוכל. אנשים היו מביאים מחו"ל מזון וחלק מהאנשים גם הבריחו זהב בתוך המזון. עבור לוסטיגר זאת הייתה חוויה משפילה והוא נפגע מאוד. הוא אפילו חשב לבטל את הפרויקט ולעזוב את הארץ, אך אבא הרגיע אותו ושכנע אותו להישאר. בזמן הבנייה כשהמכונות כבר עמדו במקום, הכה בארץ חורף קשה, ירדו כמויות גדולות של גשם ותל אביב ממש נחלקה לשניים - הירקון חצה אותה וצפונה לא ניתן היה לעבור. נחל איילון עלה על גדותיו והציף את המפעל. המכונות טבעו בבוץ והשוויצרים אמרו שהמכונות ניזוקו וצריך להביא חדשות. אבי שהיתה לו נשמה של יזם, החליט לנסות להחזיר אותן לתפקוד. הוא הורה להוציא את המנועים, לשטוף אותן במים חמים, לייבש עם לחץ אוויר ולהחזירן למפעל. להפתעתם של השוויצרים זה עבד ולמעשה זה עובד עד היום. אחוז. 25 שותפים, כל אחד מהם קיבל 2 בזמן הבניה, בשל העלויות הגבוהות, לוסטיגר ואבא גייסו עוד עכשיו היו ארבעה – יעקב ופנינה רוזנטל, שמואל ושרלוטה לוסטיגר, צבי אברמוביץ' וזוג פולנים - נחמיה זינגר וגברת לוכטיג. למעשה אבי ניהל לבד את הקמת המפעל, אך הוא לא קיבל על זה תשלום. התנהלות שחזרה אצלו לאורך כל ימי חייו. הוא עבד, ניהל ולמעשה היה הרוח החיה בפרויקטים, אבל הוא אף פעם לא קיבל כסף עבור הזמן, המאמץ והידע שהוא תרם. המפעל החדש חולק לשני חלקים – מפעל ליצור קרח ובית קירור לאחסון מזון. השטח דרומית ל"קריה" היה שטח של המושבה שרונה שבמקורו היה בבעלות הטמפלרים. בשרונה הייתה שרונה שייכת לצבא האנגלי והמשטרה 1948 הדרומית נמצא בית הקברות שלהם. לפני האנגלית. לאחר קום המדינה הוחלט להקים בשרונה הדרומית את השוק הסיטונאי שיהווה מקום מסודר למשאיות המביאות את הירקות. הוקם מבנה משולש שצידו האחד היה מקביל לרח׳ קרליבך, צד שני לרח׳ החשמונאים ווהשלישי לרח׳ הארבעה. עקב ההצלחה היחסית של מפעל הקרח החליטו לוסטיגר, אברמוביץ' ואבא להקים בשותפות עם תנובה עוד בית קירור אותו בנו מול השוק הסיטונאי אברמוביץ, 15.7.56- . בעסקה הזאת נחמיה זינגר וגברת לוכטיג לא היו שותפים. ב 7 ברחוב צקלג לוסטיגר ויעקב רוזנטל חתמו חוזה עם אדם בשם א. ואלד (כנראה קבלן) לבנות את מפעל הקירור החדש. כשחפרו מצאו מצבה של גרמני שהיה חי בשרונה (את בית הקברות העבירו עוד קודם לאזור שדה התעופה "בני עטרות" שליד ירושלים, אך אחת המצבות נשארה כנראה במקום). כשהשותפים בנו את בית הקירור החדש הם נזקקו לאישור הממשלה כדי להביא מחו"ל את המכונות. אחת הטענות שהשותפים העלו הייתה שזו שיטה יוצאת מהכלל, שחוסכת עובדים. אך באותה תקופה הממשלה רצתה לייצר עבודה לאנשים ולכן נוצרה בעיה. מי שטיפל בנושא הזה מטעם הממשלה היה אבא של תמר וירקין (אימא שלה ורבקה אימי היו בנות דוד), והוא ערם בעיות. בסוף בלית ברירה אבא "הפעיל" את זהבי שיקדם את הנושא. השותפים התרגזו וטענו שהם היו מסתדרים גם בלי זהבי, וכדי לא לריב עם השותפים אבא שילם מכיסו את שכרו של זהבי והעניין הסתדר. למעשה לוסטיגר טיפל ברכישת המכונות וייבא אותן משוויץ ואבי בנה את המפעל. אברמוביץ היה זה שדאג לכספים. כשהמקום החל לפעול לוסטיגר הביא את בן דודו לנהל את המפעל (לוסטיגר אמר עליו שהוא היה אדם קשה). אחרי הפרויקט הזה הם החליטו לבנות בית קירור נוסף בחולון ברחוב המרכבה גם בשותפות עם תנובה. כאן בנו חדרים מיוחדים לפירות בוסר והזרימו גז מיוחד להבשלת הפירות.

66