יעקב שמאי

מוטי שילה

יעקב שמאי. כמה קשה לומר ולכתוב זאת בלשון עבר. מאז הלך מאיתנו אני מביט בתמונותיו, והלב מסרב להאמין. יעקב, שנוכחותו האנרגטית הייתה סימן ההיכר שלו, הלך מאיתנו כך לפתע פתאום, הותיר חלל גדול ותפס את כולנו לא מוכנים למציאות החדשה. הייתה בינינו היכרות רבת-שנים. תחילתה בעבודה הצמודה במעלה דרכו הפוליטית, וככל שחלף שנים. 34 הזמן הפכה זו להיות חברות אמיתית ומיוחדת שנמשכה על פני חשתי כי יותר משהיינו חברים, הפכנו להיות משפחה אחת. עד מהרה גיליתי עד כמה אבהי ודואג היה ביחסו אליי, עד כמה גילה עניין ואכפתיות לחיי האישיים. לאורך השנים ליווה אותי ברגעי שמחה ועצב, בנישואיי לאסתי, בהולדת ילדיי ישי, איתי וגלעד, בשמחות בר-המצווה של הבנים, וגם בימי אבלי על מות אמי בת שבע ז"ל. תמיד היה שם בשבילי, משיא עצה טובה ונבונה השתתף עם הרעיה מרים 2015 הנסמכת על ניסיונו, אבחנתו הייחודית וחושיו החדים. בנובמבר בשמחת נישואי בננו הבכור ישי. חיוניותו שפעה כתמיד, ומי יכול היה להעלות על הדעת שבחלוף זמן לא רב כבר לא יהיה עמנו. זכיתי להכיר אדם בעל חוש צדק חברתי, שמוכן להילחם בעקביות לתיקון עוולות חברתיות, להיאבק מאבקים חסרי פשרות למען החלשים בחברה. הוא כבש אותי באמונתו שניתן ושחייבים לשנות את המציאות, כדי להיטיב עם מי שאין ידו משגת את הדרוש כדי להתקיים בכבוד. היה ליעקב חוש מופלא לתהות על קנקנם של אנשים כבר ממבט ראשון. הוא תמיד היה איש של אנשים, שואב אנרגיות מחברתם. התחבר מהר מאוד לבריות וסחף אחריו את כולם בחן המיוחד שלו, בהתלהבות, בדיבור הישיר שאין בו שמץ של העמדת פנים, כולו שופע חום אנושי ולבביות אמיתיים. יעקב נאבק על עקרונותיו בעיקשות שכה אפיינה אותו. מי שהכירוֹ מקרוב ידע תמיד שאם הוא מאמין במשהו, יעשה הכול כדי להגשים זאת ודבר לא יעמוד בדרכו. ליוויתי את יעקב מקרוב בימים שבהם קידם את חוק המשכנתאות בכנסת, מתוך אמונה כנה ,90- שהמדינה חייבת להקל את נטל המשכנתאות על הזוגות הצעירים. היה זה בראשית שנות ה בימים שבהם זוגות צעירים רבים נקלעו למצוקה כלכלית בשל ההצמדה למדד והריבית הגבוהה. יעקב נאבק אז בכל כוחו להעברת החוק, עמד מול מכבש לחצים אדירים שהופעל עליו באותם ימים על ידי ראש הממשלה דאז ומשרד האוצר, וגילה נחישות עקבית. האמין בכל ליבו בצדקת המאבק, בכך שהוא נלחם על דרכו החברתית האמיתית של הליכוד. עיקשות זו לא עמדה לו לצערי במאבקו האחרון, המאבק על חייו. כל כך אהב את החיים ורצה לחיות. בימי אשפוזו בבית החולים, כה היה מאושר כשחל שיפור-מה במצבו, אפילו קל שבקלים. כדרכו, גילה אופטימיות רבה והאמין שישוב לאֵיתנו. במכשיר הטלפון הנייד שלי שמורה הודעת . בבוקרו של אותו יום סימסתי לו: "בוקר טוב. איך אתה 2016 בספטמבר 2- ששלח לי ב SMS מרגיש? יש שיפור?" והוא מיד השיב לי: "כן. משמעותי". כל כך שמחתי ששוב היה נחוש, חזק ואופטימי כמו תמיד, שמתגבר על הכול וחוזר לעצמו. "לך קדימה" נהג תמיד לומר לי נוכח כל קושי או בעיה שהתעוררו במהלך השנים. כזה היה. אופטימי בנשמתו, עוקף כל מכשול ומביט קדימה לעבר העתיד. גם הפעם רצה להתגבר על הכול וללכת קדימה, אך כוחו לא עמד לו. לרגע לא העליתי על דעתי שבחלוף זמן קצר אצטרך להתייצב מעל קברו ולהיפרד ממנו לעד. שלא נוכל להיפגש עוד, לשוחח מדי פעם בטלפון על כל העניינים שבעולם, ולשתף איש את רעהו בחוויות. יעקב הותיר חלל גדול בלב כולנו. אין בכוחן של מילים לתאר את תחושת האובדן. אהבתי את יעקב, ואנצור בלבי לעד את זכרו. יהי זכרו ברוך.

144