יעקב שמאי

מבוסס על ראיון עם יעקב לארכיון גבעת עדה

הסיטונאי. באותם ימים היה אפשר להתקיים מחלקות קטנות, וככה גדלנו. אבל התוצאה של המצב הייתה שאחרי שסיימתי את בית הספר היסודי, הבנתי שלא אוכל להמשיך את לימודיי בבית הספר התיכון כיוון שאני חייב לעזור למשפחה, וזה היה נורא בעיניי. אז לא היו חשמל ומים; בהרחבה במשך למעלה משנה לא היה חשמל. אבל אני מאוד רציתי ללמוד, לא יכולתי לעצור מללמוד, וכך, אף על פי שאבא לא היה יכול לשלוח אותי ללימודים כי עסקנו בסיקול האבנים, ועבדתי עבודה פיזית עם סלי גומי שמילאנו באבנים שהוצאנו בידיים, בכל זאת נרשמתי למכון הבריטי להשכלה בכתב ושם למדתי את הלימודים התיכוניים שלי. סיימתי אותם אחרי יותר מארבע שנים והתגייסתי לצבא בשנת . אבא המשיך לעבד את האדמה אבל היה לו קשה מאוד כי 59 אחי הגדול עזב את הבית לתל אביב. יהודה הצעיר יותר המשיך ללמוד וכמובן גאולה הקטנה המשיכה ללמוד. בכל פעם שהגעתי מהצבא, חשבתי על דבר אחד, שצריך לעזור במשק, צריך לעזור לאבא. אף פעם לא חשבתי על עצמי, אלא איך לעזור למשפחה כך שתצליח לכלכל את עצמה. ולא חשבתי אם אני חוסך כסף לעצמי או לא – הכסף היה שייך מבחינתי למשפחה. ולימים, בגבעת עדה היו הרבה כרמים, היה צריך לזמור והיו צריכים עובדים לזמירה. הייתה קבוצה שארגנו בגבעת עדה , לא 21 אני ועוד אחרים ויצאנו לזמור. ושוב אני, בחור אחרי גיל חושב על עצמו אלא מפרנס בעצם את המשפחה. כי לאבא היה קשה בעיבוד המשק, ולא חשבתי אם זה טוב או רע. מה לעשות? כמו שאמרתי תמיד – לעשות. וכך קרה שהמשכתי לעבוד ובגיל . כעבור שנתיים החלטנו 1963 הכרתי את אשתי. זה היה בשנת 25

.1954 הוריי וארבעת ילדיהם הגיעו לגבעת עדה מירושלים בשנת בתקופת המצור על ירושלים לא היו מים וגם אוכל היה קשה להשיג. אבא היה סוחר בירושלים וכאשר שמע על המעבר מהעיר אל הכפר שיזמה תנועת הציונים הכלליים, הוא התלהב מהרעיון ואמר שמחסור באוכל כבר לא יהיה לנו. אבא אמר שאנחנו נעלה לגבעת עדה ונגדל פרות, תרנגולות, ירקות ופירות, ולא יחסר לנו לירות בימים 3000 דבר. ואז, בלי לחשוב הרבה, הלך, נרשם, שילם ההם וקנה את הזכות למשק. הקוצים הגיעו עד מעל לגובה הבית, אדמה שאף פעם לא נגעו בה, וכאשר חרשנו את האדמה בפעם הראשונה עלו סלעי גיר לכל האורך, מלמעלה ועד למטה. לא היה אפשר לעבד את האדמה ולא היה אפשר להתפרנס ולחיות ממנה. אבל אבא, שתמיד היה יזם, תכנן וחשב קדימה – לא עצר ואמר "עכשיו אנחנו נסקל את האבנים". כל המשפחה התגייסה לסיקול האבנים ועשינו הר של אבנים בינינו לבין השכן מלמעלה ועד למטה. לאחר יותר משנה וחצי הצלחנו להכשיר את הקרקע. אבא התחיל לגדל ירקות. הוא היה קפדן מאוד ודייקן מאוד, אבל היסס להתרחב, ולכן גידל בשטחים קטנים. התוצרת שלו הייתה לשֵׁם דבר בסביבה ובשוק

44