יעקב שמאי

להתחתן. מרים הגיעה מראשון לציון, הגיעה במסגרת הצבא כמורה חיילת, היא לימדה בגבעת ניל"י ושכרה מטעם הצבא דירת חדר בגבעת עדה. כשהחלטנו להתחתן, לא הייתה לנו פרוטה אחת בכיס. תמיד אני צוחק, וסיפרתי את זה . זו 11 לילדות שלי – המתנה הגדולה שקיבלתי מאבא שלי זה פריג'ידר אמקור הייתה המתנה, עם זה התחתנו. אני לא אומר את זה כי אני בא בטענות, אלא תמיד הבנתי את המצב הקשה, ותמיד ידעתי שצריך לתת כתף לכל דבר שרוצים להמשיך ולהתקדם בו. הייתי חקלאי חרוץ, ועבדתי גם במשק וגם בחוץ. המשכתי . אמנם הבנתי שזה לא יכול להימשך, אבל 65 לעבוד עם אבא שלי גם אחרי שנת למרות הכול המשכתי. הוצעה לי עבודה. בגבעת עדה היה מזכיר שקראו לו זולר, יהודי מאוד 1967 בשנת דומיננטי, והוא הציע לי ואמר לי, "יעקב, מחפשים מזכיר מושב במשמר הירדן, לךָ זה יתאים". אבל אני כלל לא הייתי בכיוון הזה. אמרתי לו, "מה לי ולהיות מזכיר מושב?", והוא ענה לי, "אתה תבוא ותצליח, תראה". נסעתי איתו למחלקה להתיישבות של "משקי חירות" ושם הכרתי את מנהל המחלקה. הוא אמר לי: "אוקיי, אנחנו עושים סיור במשמר הירדן, אתה תבוא איתי ונראה איך נתמודד". תיאמתי עם ראש המחלקה, ונסענו למשמר הירדן. משמר הירדן היה יישוב שעד מלחמת ששת הימים, בדיוק כמו קיבוץ גדות, היה נתון בהרס מוחלט – הן מצד הפגזות הסורים והן מצד אלה של הצבא. כשחזרנו הביתה הוא שאל אותי לדעתי, ואמרתי לו: "תן לי זמן, תן לי שבוע ימים להחליט". כעבור שבוע השבתי לו: "אוקיי, אני מוכן לקחת את העבודה". לאחר שסיכמנו עם ועד המושב שאקבל את התפקיד במשמר הירדן, נסעתי איתו לשם. "יעקב", הוא אמר לי, "אני משאיר אותך כאן, אבל אני רוצה לומר לך שהלב שלי לא שקט". ואני לא ידעתי מה לעשות, הוא כבר נסע, ואחרי ששמעתי את המשפט הלא קל הזה הבנתי שאני נכנס למצב, למקום, שקשה להיות בו. ולא ידעתי אם ללכת לכביש לנסות לתפוס טרמפ הביתה או להישאר. ושם כנראה קיבלתי החלטה שהשפיעה על המשך החיים הציבוריים שלי והחלטתי: אני נשאר. וביישוב הזה נשארתי לעבוד חמש שנים, כאשר לפני כן כל מזכיר או גזבר שהגיעו לשם, ברחו לאחר שלושה עד שישה חודשים לכל היותר. בשנים אלה הצלחתי לארגן את היישוב גם באמצעי ייצור, גם בנטיעות, וכל זאת בעידוד וגם בהכוונות שנתתי, ואנשים הגיעו להכנסות במשמר הירדן, הכנסות שאִפשרו להתקיים ולא להיות רק נתמכים של הסוכנות היהודית. עזבתי את התפקיד במשמר הירדן. אנשים אמנם רצו שאשאר, אבל כבר 1967- ב לא היה לי כוח לנסיעות הארוכות האלה, ולהשאיר את האישה והילדות בבית לבד שלושה-ארבעה ימים בשבוע. לא הייתי מסוגל להמשיך כך יותר. באותם ימים גם הייתי מעורב בתהליך ההקמה של סיעת תכלת-לבן של תנועת החירות. אני התנדבתי באזור הצפון ונסעתי לקריית שמונה, לחצור, לטבריה, וכך הכרתי שם את הפעילים ונקשרתי לאנשים. כך גם הכרתי את מזכיר סיעת תכלת-לבן של אותם ימים, והוא אמר לי, "יעקב, לך מגיע, אתה ראוי לקבל אצלנו תפקיד". בתחילה לא הסכמתי אבל כעבור כמה חודשים של התלבטות, קראו לי שוב. היו שם דוד לוי ויורם ארידור, והם ביקשו שאבוא לעבוד בסיעה. הם הכירו את הפעילות שלי במשמר הירדן והציעו לי תפקיד. כך כמה שנים הייתי ראש הארגון של סיעת תכלת-לבן, אלא שהרגשתי שהתפקיד הזה כבר לא מספיק לי ורציתי לפרוץ קדימה. ידעתי שמהתפקיד הזה לא אוכל להתקדם ממש, משום שאני חייב להיות עובד של הסיעה, וכעובד אינך יכול לטפל בדברים אחרים, ולכן התפטרתי והתקבלתי ל"משקי חירות" כרכז ארצי שלהם. טיפלתי בכל ההתיישבות של יהודה ושומרון, בהקמה, והשתתפתי בכל הוועדים. כל יישוב כזה שהוקם, אני הייתי המייסד שלו כיושב ראש הוועד המייסד, והשתתפתי בהקמה, בין שהיה זה בית אריה ובין שברקן, שקראו לו באותם ימים בית אבא, או טיפול במושב שעל ברמת הגולן, טיפול במשמר הירדן כמובן וכד'. זה היה לא פשוט ולא קל, אבל זה היה טיפול מסביב לשעון ובכל מקום. די מהר התעורר בי הרצון להמשיך הלאה

ולא להישאר בתפקיד הזה, ולצדו התעוררו גם חששות סביב הרצון להתמודד התמודדתי בבחירות לכנסת מטעם תנועת 1984- לבחירות לכנסת. ובכל זאת ב 12 . חצי שנה לאחר מכן נכנסתי לכנסת ומאז במשך 42- הליכוד. נבחרתי למקום ה , ושימשתי בתפקיד של יושב ראש סיעת הליכוד 1996 שנים כיהנתי כחבר כנסת, עד בהסתדרות. המשכתי בחיים הציבוריים גם לאחר שפרשתי מהכנסת. עמיר פרץ הציע לצאת ברשימה משותפת, ואז נבחרתי לממלא מקום יושב ראש ההסתדרות, תפקיד שמילאתי במשך עשר שנים, וכן ראש אגף מִנהל וכוח אדם. לאחר שלוש שנים קיבלתי את תפקיד יושב הראש של רשת "עמל", רשת בתי הספר ברחבי הארץ של ההסתדרות, ובתפקיד הזה כיהנתי בתקופה מסוימת, גם של שלוש שנים, גם כיושב ראש וגם מנכ"ל בפועל, כך עד הפרישה שבע שנים לאחר מכן. 1972 אני יכול לומר שתחילת הפעילות הציבורית שלי הייתה בגבעת עדה. בשנת כבר נבחרתי ליושב ראש אגודת החקלאים בגבעת עדה, 1973- רכשתי משק, וב שימשתי בתפקיד של יושב ראש האגודה. בגבעת עדה באותה תקופה 1979 ועד הייתה פעילות תוססת וענפה. בגבעת עדה שילמו חמש לירות מיסי חבר, כאשר לירות, ויתרה מזו, אני דאגתי לפתוח 300- ל 100 בכל אגודה אחרת שילמו בין קופת חיסכון במסגרת הפעילות באגודה של עוצמה, והפקדנו מטעם האגודה לירות. כך זה נמשך כמה שנים. כשפרשתי, ולפני שרצתי לפעילות 50 כל חודש הציבורית החיצונית לכנסת ולהסתדרות, החלטתי לנתק את עצמי מכל פעילות שהיא בגבעת עדה – לא רציתי לערב את הנושא המקומי ולהביא אותו איתי החוצה, וגם לא להיפך. ועם זאת, בכל התקופה ובכל עת, כאשר במסגרת הפעילות הציבורית התבקשתי לעזור, לסייע, לטפל בכל מי שביקש ממני – עשיתי זאת שבצומת גבעת עדה בין פרדס T- ברצון. לדוגמה כשדורון ז"ל היה ראש המועצה, ה חנה לבנימינה לא היה מואר, ובלילה היה קשה להגיע. קבעתי עם מנכ"ל משרד , ואמרתי לו "כאן תהיה תאורה". T- השיכון דאז, ששון שילה, פגישה שם בצומת, ב במילים האלה. הוא אמר לי, "מה אתה רוצה? איך אני אעשה?" אמרתי, "אותי לא מעניין. כאן תהיה תאורה". והתאורה הוקמה. בעיתון מקומי נכתב שמישהו מאלוני יצחק דאג לסדר את זה. לא ניהלתי ויכוח, לא טענתי ולא באתי בטרוניה, אבל כל תושבי גבעת עדה דאז ידעו שאני הבאתי לידי זה. אני לא מספר זאת כדי לקשור לעצמי כתרים, אלא כדי להראות את החיים הציבוריים, כמה ציניים לפעמים הם יכולים להיות. לירות לחודש 50 מרים ואני גרנו מול הבית של בני וילד, חמש שנים בשכר דירה של אצל שמשון משבץ, עד שהוא בא אליי ואמר שהוא רוצה לחזור. הבית הזה שאני גר בו כעת, הוצע באותו הזמן למכירה. כאשר קנינו את הבית ידעתי שני דברים: כסף, חוץ מהמשכורות שלנו – אין, חובות – יהיו לנו. הבית היה עם שני חדרים סטנדרטיים כפי שהיה באותם ימים. אמרתי למרים שאם נישאר בשני חדרים ונחסוך את הכסף, בעתיד יהיה לנו בית יותר גדול, אבל זה יתאפשר רק לאחר שהילדות יצאו מהבית, ולכן אני מציע לעשות מאמץ, לקחת הלוואה ולהרחיב את הבית כדי שנוכל לחיות חיים יותר סבירים, ונשלם את זה במשך הזמן. וכך אכן היה. הילדות למדו בגבעת עדה, המשיכו ללימודי התיכון, יצאו מגבעת עדה והתפזרו בעצם בארץ: הגדולה מירב עם שלושה ילדים גרה בחדרה, יפעת עם שלושה ילדים – שני בנים ובת – גרה במודיעין, והקטנה ענבר גרה בקריית אונו עם שתי בנות.

ואני יכול לומר שיש לי היום משפחה ענפה, אנחנו ברוכי ילדים וברוכי נכדים.

באדיבות צוות ארכיון גבעת עדה: זיו רכלבסקי, בני וילד, שרהל'ה רגב וטובהל'ה מרגלית.

45