שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

שני חצאי חיים ת אחת וילדּו

יהודה דובדבן

שני חצאי חיים וילדּות אחת יהודה דובדבן

יהודה דובדבן שני חצאי חיים וילדּות אחת

אין להעתיק, לשכפל, לצלם, להקליט, לתרגם, לאחסן במאגר מידע או להפיץ ספר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני (לרבות צילום והקלטה) ללא אישור בכתב מהמוציא לאור.

כל הזכויות שמורות ליהודה דובדבן © 2024 נדפס בישראל

תוכן העניינים למתעניינים

7 15 23 27 37 44 53 78 90

..................................................... פתח דבר, לשם מה התכנסנו ................................ שלמה, אבא יפה נולד על כתף הקרפטים .................................................. שושנה, אמא שלי בין החוחים ........................................ מסע הבובות לארץ ישראל, העפילו! ........................................................ גרים בזיכרון, זיכרון ראשון ............................................................ ניר עציון, על ההר הירוק ....................... המשפחה שלי, צבא הווי ובידור, סיפור ושירים ...................................................................... אוכל, קדימה אוכל ............................ תשבץ של שמות וחידות המשפחה הרחבה, אבא חבר ועובד במשק ............................................. דיר עציון, סתם חמדתי לצאן • ....................... בננות, מה זה אם לא עץ, סתם ענף רווחי? • .......................................................... היי הג׳יפ ומחלת הגה • חיי המשק, ומי שיש לו חשק ........................................ והעמסת עופות בית מרגוע ועוד, • ............................................... פורים של זקנים וגם שריפות • .............................................. מסורת, תרבות וכמה דמויות • ............................ שלמה דובדבן והמשק, עם קצת פחות חשק ........................................... פרקי חורבן, ומחורבן לקראת הסוף ............................................................. סוף הסיפור שאין לו סוף ......................................................................... מתעוררים לחלום ....................................... לפנים וסיום שיש בו אור מבט לאחור, ................................................................... נספחים של מסמכים

105 111 117 119 129 133 138 146 165 175 181 194

פתח דבר 1975 ביום השואה תשל״ה נהרג אבא שלי מפליטת כדור במזכירות המשק בניר עציון והסרטן שלקח את אמא שלי אחרי שבעה חודשים, היה סוג של המשך טראגי. שנה לאחר מכן חיכתה לנו שם הפתעה הזויה, שהרגישה כמו עוד אגרוף בפנים, ואנחנו עדיין גרנו שם על ההר, במשק ניר עציון שבו גדלנו. במשך עשרות שנים הבטן התהפכה, אז למה נזכרתי בזה פתאום? כמעט יובל אחרי האסון החריג הכפול, למה לחפור בעבר ובמקביל גם להתרפק על זיכרונות הילדות והמשק?

7

ניר עציון, למטה בבית העלמין אזכרה בסמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, חודש מאי אלפיים עשרים ומשהו, אנחנו עומדים מול שתי המצבות הפשוטות והישנות הנוטות עם השנים זו לעבר זו כאילו ביקשו להתאחד. כאן בכרם הזיתים והקברים של משק ניר עציון, טמונים אבא שלמה זלמן בן דוד אפרים דובדבן שהלך לעולמו ביום השואה כ״ז ניסן תשל״ה, ואמא שושנה בת יהודה הכהן דובדבן שנפטרה בכ׳ במרחשוון תשל״ו, ההורים שלנו של יהודה דובדבן, אילן דובדבן ואסתי אשל. ברבות השנים שלושתנו התחתנו, נולדו לנו ילדים, נכדים ונכדות להורינו והוקמו משפחות חדשות עם נינים ונינות. בינתיים גם איבדנו שניים מיקירינו, והחיים נמשכים. ממש ממול יש מטע בננות, חלקה ותיקה עמוסה אשכולות מכוסים בניילון כחול להגנה על הפרי, כך מסבירים לקטנים, כנהוג עוד מימי סבא רבא שלמה הבננצ׳יק, הפרטיזן איש הבננות. מההר הירוק למעלה בין גושי הבתים הלבנים של עין הוד ועין חוד, משקיפים עלינו הגגות האדומים של המשק, המשק ה״שּותפי״ ניר עציון שבו גדלנו וחיינו, ולכל אחד מאיתנו נשארו ממנו טיפה או כמה טיפות בלב. היום כבר איננו עולים אחרי האזכרה לקפה ועוגה או ארוחת ערב מפנקת אצל שרה ויעקב שיפמן ז״ל, סבא וסבתא של חלק מנכדי דובדבן. הזמן חולף, שנת היובל מתקרבת. אז אולי הגיע הזמן לחשבון ילדות של שני ההורים שלי, יחד עם שני חצאי חיים נפש, זמן לסיכום , שלי. אחת

בננות בניילון

הגגות האדומים של ניר עציון למעלה על ההר

8

למה ספר? למה מרגיש לי נכון לכתוב היום ספר? מה זה שמעיק עליי ודורש שחרור כמעט חמישים שנה אחרי הנפילה ההיא? אני לא לבד אבל זה יוצא לי מהבטן שלי. אז עשיתי חשבון ונזכרתי פתאום… מאז שהלכו הורינו לעולמם והם בני ארבעים ותשע, בפתאומיות קשה ובהפרש זמן קצר מאוד של שבעה חודשים, השקענו את מירב מאמצינו, מעט ממוננו והאנרגיה הנפשית של כל אחד ואחת מאיתנו, בתחומים המועדפים עלינו באותה שעה. - קודם כל קיום והישרדות והקמת משפחה, כאשר כל אחד משקיע ובוחר בכיוון חיים שונה על פי אופיו ויכולותיו. - הקדשנו מאמץ לשמירת הלכידות המשפחתית והקשר של שלושת האחים היתומים, תהליך שראשיתו היתה קשה ומסובכת ללא הורים רשמיים. - ספרי זיכרון ואירועי אזכרה משמעותיים לא עמדו אצלנו על הפרק, בקושי חילקנו לכל אחד מאיתנו אלבום תמונות עם כמה צילומים חשובים. ככל שהתרחקנו מבחינה גאוגרפית במקומות מגורינו וככל שחלפו השנים, נשארו זכר ההורים ומורשתם מעין תורה שבעל פה וגורם מלכד, בעיקר סביב יום האזכרה השנתי לשני ההורים שאיחדנו ליום אחד סמוך ליום השואה. הציבור באזכרות הלך והתמעט כצפוי, ואנחנו ציינו את היאר-צייט (יום השנה) רק בחברת משפחותינו המתרחבות ובחברת קרובים-קרובים שגם נוכחותם כמובן הלכה ופחתה. יום האזכרה הפך בהדרגה פתיח להמשך בילוי משותף, אם זה טיול ושבת במלון ביחד, או במסעדה משותפת ולאחרונה הסתפקנו בפיקניק בכרמל לכל השבט, שבו חזרו ועלו מדי פעם סיפורי ההורים ומורשתם. כל אחד מאיתנו העביר לילדיו ובהמשך לנכדיו על פי טעמו ודרכו את התיאורים שזכר והסיפורים שהכיר אודות הסבא והסבתא אז למה לערבב את המים העכורים? ועדיין, ענן כבד ואפל ריחף כל העת מעל הזיכרונות והרגשות שהיו

9

לנו כלפי ה״פרשה״, מותו הפתאומי וחסר ההסבר של אבינו שלמה. בשנה הראשונה למותו אספנו את השברים, שיקמנו את עצמנו ואת שרידי המשפחה והתחלנו לזרום איש איש לדרכו, עד שהתפוצצה עלינו מחדש הפרשה המטלטלת של נסיבות מותו והמהלכים שלאחר מכן, מהלכים שניסו להסתיר מאיתנו ללא הצלחה, ולשם עוד נגיע בהמשך. עברנו התלבטויות רבות וקשות באשר לדרכי התגובה שהיו בפנינו, האם לצאת למלחמה, האם לקחת בחשבון שמישהו ייפגע, האם התוצאה בטוחה בכלל? בלב כבד החלטנו ביחד שלא להחליט. מדי כמה שנים שבה והתעוררה דילמת התגובה והמאבק למען הצדק שלנו, גם הצדק המוסרי ואולי גם מענה חומרי קטן שאנו ראויים לו. השאלה עלתה וירדה כל פעם מחדש מאותן הסיבות ודעכה בהדרגה, בשל אובדן חלק מהכלים המשפטיים, בעוד הפרשה הולכת ומתיישנת על פי החוק. עשרות שנים חיינו עם כאבי בטן והצקות מצפון בגלל השיקול והאיזון שעשינו, שיקול שהשאיר את מותו של אבא בחור שחור. עיקרי ה״פרשה״ הועברו לילדינו באופן אישי, כל אחד בזמן ובאופן שראה לנכון, אך לא יזמנו מהלך מרוכז של העברת מידע מלא ומפורט לילדים. זה היה קשה מדי. , עברנו 2025 לאחרונה בהתקרב שנת היובל למות הורינו, שנת שוב על החומר והמידע שבידינו והתחושות הקשות עדיין מציקות. מצד אחד רצינו לסיים כבר את הסאגה המתמשכת באופן הכי סופי שאפשר, ללא נפגעים וללא מאבקים. חשבנו והבנו שמסלול משפטי כלשהו, אם בכלל ייתכן, יהיה חסר משמעות ותועלת. מצד שני על הדרך רצינו ליישר קו ולהנחיל לילדינו, למצטרפי המשפחה ולצאצאיה באופן מרוכז את ההיסטוריה וכל האמת שלנו אודות הורינו, שהם נולדו בלי להכיר. ככה עושות הרבה משפחות, גם אם הסבתאים שלהם חיו איתם לאורך זמן, קל וחומר אצלנו, עם שני חצאי חיים שהספיקו הורינו לחיות בלי לפגוש אף נכד, אז ״עשינו חשבון ונזכרנו פתאום בסוף״, מפניני אמא שושנה, שהכי טוב יהיה לכתוב ספר עם היסטוריה ועם תמונות, עם עדויות ומסמכים, ציטוטי כתבות רלוונטיות וערכים מהרשת, ולהנגיש אותו לציבור המשפחתי שלנו הקרוב והרחוק וגם למעורבים, חברים ובעלי עניין נוספים מהמשק, ולכל מי שיש לו חשק.

10

אדם הוא תבנית נוף מולדתו, נוף טבעי ונוף אנושי בבואי לכתוב את סיפור תולדות הוריי, מצאתי את עצמי נסחף ומתפר ׂש פעמים רבות לשולי הסיפורים, להסתעפויות ולרקע שלהם, רבים מהם סביב ניר עציון, המקום שבו גדלנו וחלקנו נולדנו. לא רציתי לעצור ולהגביל את עצמי כי המשק הוא הבית, המשק הוא

11

החברה והוא תמצית תולדות ילדותנו. וכך גלשתי והרחבתי בתיאורי נופים, ענפים ואתרים, שדות מרעה ומטעי בננות, בית מרגוע ויערות שרופים, כי אלה היו חלק בלתי נפרד מחיינו, וחלק מרכזי בסיפור חייהם ומותם של הורינו. וכשהגעתי לנופים, באו והשתרבבו לסיפור גם אירועים וגם אנשים, סיפורים עצובים ומשעשעים, אנשים טובים, מצחיקים ומעצבנים, ככל שאבא סיפר וקיטר לנו בדרך של סיפור או בדיחה, חיקוי או הצגה, כדרכו הקבועה להמחיש ולהמחיז כל מה שזז. ככל שהזיכרון שלי איפשר והוליך אותי, שילבתי גם חוויות אישיות וחברתיות שלי ושל משפחתי, יחד עם תופעות ודמויות אנושיות שבוודאי יהיו מוכרות לחברינו ובני דורנו במשק ניר עציון, כמו גם לקרובינו וידידינו, אם וכאשר הספר יתגלגל לידיהם. הספר מנסה לזרום בסדר ענייני וכרונולוגי, אבל יש בו לא מעט התחלקויות שלי על מגלצ׳ת האסוציאציות כמו ביטוי הונגרי שמזכיר אירוע משפחתי או חבר משק רלוונטי, ששייכים לבדיחה אחרת או לתקופה שונה. זה איננו מחקר ולא ספר היסטוריה, הספר כולו נכתב מנקודת מבטי האישית, על פי מיטב זכרוני ושלל חוויותיי, בתוספת מעט דמיון המגשר על פני חורים ופערים של מידע, עם הרבה עזרה, הארות ותובנות מאחי אילן ואחותי אסתי אבל הנוסח הסופי הוא שלי ובאחריותי. אינני מתיימר לדעת ולשקף אמת מוחלטת, כי אין חיה כזאת אמת מוחלטת, בעיקר לא בסיפור ששייך לעבר ולהרבה אנשים, בוודאי שאינני מתיימר להציג עובדות בעלות תוקף חוקי ומשפטי. כל התיאורים והפרשנויות הינם שלי ובאחריותי בלבד, מלבד ציטוטים מהרשת ומסמכים רשמיים השמורים אצלי. כל מה שכתבתי נועד אך ורק להאיר ולהמחיש ולהסביר את קורות חייהם של הוריי וילדיהם, אנחנו, בסביבתנו הקרובה. אני מצטער ומתנצל אם חלילה איש מהמוזכרים בספר ירגיש עצוב או קצת פגוע, בעצמו או בשם הוריו וקרוביו שהוזכרו בבדיחה, בחיקוי או בטרוניה ותלונה, הכל בא מנוסטלגיה וגעגוע למקום ולאנשים שאת רובם אהבתי. גם אם ציטטתי ביטוי שגוי ומצחיק של מאן דהוא, אין בכך כוונה לועגת או מעליבה, אנשי הדור ההוא רובם

12

ככולם, היו שותפים באותה ״עברית קשה שפה״ של עולים חדשים. אני מתנצל גם בפני מי שלא הוזכרו בסיפור חיינו בשל קוצר היריעה, בגלל שכחה, או שאבא שלי פשוט לא קטל אותם או לא התבדח על חשבונם. הספר נכתב ונוסח בחלקו הגדול באופן שיהיה נגיש ומובן ככל האפשר לדור הצעיר, עם הסברים ואיורים למושגים שנעלמו מהעולם המודרני כמו גלויה, פתיליה, פטיפון או חיידר, ויסלחו לי בני דורי שמכירים הכל. אני מזמין כל אחד למצוא בספר את מה שמדבר אליו, מה שמצחיק אותו או מרגיז אותו ולגלות אולי דברים חדשים שלא ידע או כבר אינו זוכר. כל הדמויות המוזכרות בספר מבוססות על בני אדם אמיתיים בשמם האמיתי, כפי שמאוחסן עד היום בירכתי זיכרוני ארוך הטווח. למי שמתעניין ומעוניין, כל השירים והמערכונים שמהם אני מצטט בספר בכל שפה, ניתנים לאיתור והאזנה ביוטיוב לפי שמם שאותו ציינתי והדגשתי ולקורא הסקרן שבאמת רוצה, הוספתי קוד קישור לרוב השירים להאזנה וצפייה בטלפון הסלולרי, ככה אני QR code אוהב וככה אפשר להעשיר קצת ידע ותרבות. הערה והזהרה לשונית בכתיבת הספר השתמשתי לעיתים במילים וביטויים כלשונם במקור, אמנם בעברית, אך כפי שנֶהֶגו ובוטאו בפיהם של גיבורי הסיפור, ביטויים כמו ״הבית מרגוע״ ״הלמעלה״ שאינם תקניים למדקדקים בעברית, אבל מקוריים ואמיתיים. עם האקדמיה ללשון ותומכיה הסליחה, בשמה של ״ליצנציה פואטיקה״ שהיא חירות המשורר.

, בראהמס 5 . מחול הונגרי מס דוגמית כדי להיכנס לאווירה –

13

1959 כיתה ב בניר עציון

בית הכנסת שהיה חדש

צריף ישן אופייני במשק

14

שלמה קירשנבוים דובדבן

הִיא עָמְדָה אֶל מּול ּג ֶׁשֶר הַּנָהָר ׁשֶעָלָיו הִפְסִיע אֶתְמֹול ּגְדּוד ׁשֶל אֶלֶף ּפַרְטִיזָנִים * וְאֶחָד יָקָר מִּכֹל

פרטיזנים

נולד ילד Dusyno בכפר קטן בשם דּוסינה 1926 בחודש אוקטובר בשם שלמה זלמן. הכפר שכן על גדות הנהר דוסינקה, בקרבת עיר המחוז סבליאבה, בלב הרי הקרפטים המהממים ביופיים. בשנים ההן האזור היה שייך לצ׳כוסלובקיה שהייתה מאוחדת בין מלחמות העולם הראשונה והשנייה. מאז תום מלחמת העולם השנייה האזור הזה הוא 2023 חלק מאוקראינה, אבל בשנת המלחמה בין אוקראינה לרוסיה מי יודע למי זה יהיה שייך מחר? פרטיזן הוא כינוי ללוחם בצבא לא-סדיר שפועל נגד כוחות כיבוש. הכינוי מתייחס בדרך כלל ללוחמים בתנועות מחתרת נגד הכיבוש (ויקיפדיה) הנאצי באירופה בתקופת מלחמת העולם השנייה.

דוסינה, כפר קטן בהרי הקרפטים

של מקהלת הצבא האדום) Partizan’s Song הגבעטרון (במקור , מול גשר הנהר * תרגום דידי מנוסי

15

אבא של שלמה, סבא דוד אפרים הרשקוביץ היה שוחט, מוהל וסוג של רב בקהילה הקטנה. לפרנסתו הוא היה רוכב על אופניו בין הכפרים והעיירות, עושה ברית מילה למי שנולד ושוחט בהמות ועופות למאכל כשר עבור היהודים שחיו שם. סיפרו על מקרה שבו עגל מגודל וחזק שהיה מיועד לשחיטה התקומם, קרע את החבלים שקשרו אותו והחל לרדוף אחרי השוחט המבוהל שנס על נפשו בין שבילי הכפר, לקול צהלות ילדי המקום. גורלו של העגל נחרץ עוד באותו יום, לשוחט שלום בינתיים. אבינו שלמה זלמן נולד למשפחת הרשקוביץ אך שם משפחתו נקבע קירשנבוים, וזאת למה? כי ההורים אפרים ושרה לא נרשמו לנישואין רשמיים בצ׳כוסלובקיה מחשש שבתהליך הרישום האב ייקלע לחובת גיוס לצבא המקומי, ולכן הילד שנולד נרשם ונקרא כשם משפחת אימו – שלמה זלמן קירשנבוים. גם אני נולדתי בשם המשפחה הזה וכתינוק קראתי לעצמי ״יודה טישנבוים המכבי הגיבור הילד טוב״, כפי שהורי אהבו לספר ולהציג אותי לחבריהם. מסיפורי הדודה רחל אחותו של אבא למדתי שסבא אפרים אביה היה יהודי כהה עור יחסית, בעל שיער וזקן שחורים, מה שנהגו לכנות בהונגרית ציגאן, צועני. בנו שלמה זלמן ירש את הגנים הכהים, אמנם בלי זקן אבל עם שיער ופנים כהים ואני זכיתי להמשיך את המודל הלא אירופאי הזה במשפחתי. הייתי כהה בילדותי ובימים ההם בטרם התקינות הפוליטית, אני וחברי בניר עציון יאיר שוהם שהיה כמוני כהה ממשפחה בהירה, זכינו להיקרא בחיבה בפי האימהות שלנו אהובה ושושה ״שני כושים קטנים״, מחווה לשיר ילדים ישן ולא תקין. כתינוק, חברים ליצנים של אבא היו מטיחים בי ״אתה תימני״, ואני עניתי ״ואתה בינוני״, בשביל החרוז. כשגדלתי קצת ועדיין הייתי נער כהה, קרה שרדפו אחריי שני מאבטחים אנשי הג״א של הכרמלית בחיפה בצעקות ״עצור״ בערבית, כי בעיניהם הייתי חשוד בניסיון להניח מטען חבלה, שהיה בסך הכל כלי בישול שלקחתי לתיקון. באוטובוס בירושלים הודיע לי הנהג מהו המחיר, בערבית כמובן. אבל אם היו לי פעם חשדות סמויים שאני אחד מילדי תימן החטופים המאומץ במשפחה אשכנזית, רק תסבירו לי מאיפה היה להם כסף לקנות אותי, אז בא הגילוי

16

על הסבא השחרחר שלי והחזיר אותי למציאות הגנטית הפשוטה. שלמה זלמן היה ילד שובב ומתחּכֵם, אשר בצד לימודיו ב״חיידר״ המקומי, שזה מין בית ספר יסודי יהודי, אהב לשוטט ביערות שמסביב לכפר ולרחוץ בזרם הנהר ״דּוסינקה״, בו כיבסה אימו את בגדי המשפחה. אז מה עושה ילד שובב שאין להוריו כסף לקנות לו גלגל ים? לוקח מערימת הכביסה תחתונים ארוכים – גאטקעס, קושר את הקצוות, מנפח את שק הבד והרי לכם מצוף לתפארת ואיתו קופץ שלוימל׳ה לשחות בנהר. ברור שהבד לא החזיק את האויר והילד היה קרוב לטבוע בנהר. למזלנו אזרחים טובים קפצו למים כדי להציל אותו, ולהציל אותנו ואת כל השושלת שבאה אחריו. תעלול נוסף של שלמה הקטן כמעט ועלה בחייה של אחותו עדינה, כאשר ברגע של פרחחות דחף אותה לנהר, היא לא ידעה לשחות ושוב אזרחים טובים נחלצו להצלתה. חלק מאותם אזרחים טובים, ככל הנראה, היו פחות טובים ורחומים בשנים המאוחרות יותר, השנים של השואה. לא פעם מצאתי את עצמי מדמיין את הנהר שבו האבא המיועד שלי כמעט טבע, את הסבתא שלי מכבסת בגדים ומצעים בנהר כמו בסרטי טוביה החולב וחשתי געגוע לתמימות ההיא, לפשטות הכפרית, וקנאה בנהרות שאין לנו בארץ. אבא גדל במשפחה מורכבת, אך מעולם לא שמענו ממנו מילה אודות אביו ואימו. כל מה שיסופר כאן נודע בהפתעה לכולנו, רק שנים לא מעטות לאחר מותו, מפיהן של אחותו הגדולה הדודה רחל ובנותיה. אימו-סבתנו שרה התחתנה בשידוך עם אביו דוד-אפרים שהיה צעיר ממנה בכמה שנים. הפער ביניהם לא התבטא רק בשנים אלא גם באופי ובהתנהגות, בעוד האב נחשב מכובד ומוכר בסביבתו, היתה היא מסוגרת מרבה להתפלל ומכונסת בתוך עצמה. האב ראה חשיבות גדולה באסתטיות, בסדר ובניקיון הבית, בעוד אשתו שרה הזניחה ולא טיפחה את הבית ולא את עצמה. בנוסף על אופייה המופנם, היא סבלה מדיכאונות לאחר לידה. תינוק אחד שלה מת מוות בעריסה ובעלה טען שזה באשמתה, ותינוק אחר נפטר לאחר ברית המילה שלו ולמרבה הצער והכאב, האמא שרה האשימה במוות את המוהל, שהיה בעלה, דוד אפרים. במצב שנוצר, אחרי שלזוג היו כבר חמישה ילדים, החליט דוד אפרים

17

להתגרש מאשתו שרה והתחתן במקומה עם אישה צעירה יותר בשם רוזי מלכה פרידמן. גירושין בעת ההיא היו נדירים וקשים, במיוחד בקהילה החרדית שאליה השתייכו, והאם הגרושה עזבה את כפר מגוריה לעיר המחוז מונקאטש, שם אושפזה בעקבות משבר נפשי עמוק. לאחר תקופת אשפוז התאוששה האם שרה וחזרה לחיי שיגרה, פתחה קונדיטוריה מצליחה, ובהמשך לאחר כחמש שנים הצטרפה .15 אליה ביתה רחל בת ה ככל הידוע, האם החורגת אשתו השנייה של הסבא דוד אפרים התייחסה יפה לילדי בעלה רחל ושלמה ודאגה לחינוכם. כאשר הגיע נשלח שלמה ללמוד נגרות בבודפשט בירת הונגריה, כאשר 16 לגיל בתקופה ההיא היתה צ׳כוסלובקיה תחת כיבוש הונגרי בשיתוף פעולה השתלטו הנאצים על הונגריה 1944 עם הנאצים. בהמשך, בשנת וצ׳כוסלובקיה והחלו לרכז את יהודי המדינות לקראת גירוש למחנות. נלקח שלמה הצעיר למחנה עבודת כפייה ביוגוסלביה. 17 בגיל אימו הביולוגית שרה עם ילדיה מלבד רחל ושלמה שכבר היו בוגרים, נשלחו למחנות ולא חזרו. אחותו עדינה היתה אמנם בגיל שמתאים להישלח למחנה עבודה, אך היא נצמדה לאימה והצטרפה לגורלה המר. האם החורגת רוזי מלכה נשלחה אף היא למחנות עם שלושת ילדיה הקטנים. לפי תעודת אסיר נאצית שנמצאה ביד ושם, מתברר שה״משלוח״ של כלל יהודי הסביבה ובהם משפחות ולדמן ופרידמן קרוביה של רוזי-מלכה, הגיע לתחנה הסופית באושוויץ . אחדים מהבוגרים שביניהם הופנו למחנות 17.5.1944 בתאריך עבות כפייה וחלקם אפילו שרד את השואה, אבל רובם לא חזרו. האב דוד אפרים גוייס תחילה למיליציה הונגרית, שירת במדים ואף נשא נשק אך במטרה להיחלץ מהשירות הצבאי הוא התחזה לפצוע, נתפס ונשפט לכלא בעיר קושיצה. בהמשך המלחמה הועבר אפרים עם יהודי האזור שהיו בכושר עבודה לגטו בבירת הונגריה בודפשט. האחות הבכורה מאמו הביולוגית רחל חיה אף היא בבודפשט יחד עם בן זוגה שרגא והם הסתתרו מפני הפשיסטים המקומיים שעסקו בציד יהודים והסגרתם לנאצים. יום אחד הופיע הגורל בדמות צעיר הונגרי שפגש את שרגא ברחוב ושאל אותו האם הוא יהודי, והאם הוא

18

רוצה להישאר בחיים. לאחר ההלם והחרדה הראשוניים של שרגא, סיפר הצעיר כי הוא עובד במשרד הפנים ההונגרי ומבקש לעצמו מצווה אנושית שבצידה גם השלמת הכנסה, ע״י הנפקת תיעוד מקומי מזויף עבורו. הבחור סיפר שהבטיח לאימו שהייתה חברה בקהילת נוצרים ״סובוטניקים - שומרי שבת״ לקיים מצווה ולהציל יהודי אחד. שרגא ביקש ממנו להציל גם את החברה שלו רחל ואכן הבחור קיים מצווה כפולה וחזר עם תעודות הונגריות מזויפות עבור שני הדודים שלי, שרגא ורחל. רחל גרה בבודפשט בזהות מזויפת, היא הציעה לאביה-סבא שלי לסדר גם לו תעודות מזויפות כדי שיוכל להינצל אך הוא העדיף להישאר עם חבריו לגטו, יחד איתם הוא צעד את צעדת המוות בשלג ההונגרי, וכאשר מעד בגלל נעליו הבלויות ירו בו השומרים הנאצים למוות. שלמה כבחור בן שבע עשרה נשלח למחנה עבודת כפייה נאצי ביוגוסלביה ועבד שם בסלילת כבישים ועבודות בנייה ותשתית שונות. לקראת סוף מלחמת העולם כאשר בעלות הברית החלו להתקדם ביוגוסלביה ולכבוש שטחים מידי הנאצים, אלה נסוגו ולקחו איתם את עובדי הכפייה היהודים להמשך עבודה או אולי להשמדה. שיירת היהודים הובלה ברגל בדרך שעברה בין יערות, ונראה היה שגורלו של שלמה יהיה רע בדומה לסיום חיי אביו דוד אפרים.

עובדי כפייה יהודים מאיזור דוסינה. מסומן משמאל אברהם ולדמן, קרוב של סבתא החורגת.

צעדת מוות ביער, (המכון ללימודי השואה)

19

אבל הגורל הטוב חשב אחרת. כאשר השיירה עברה בלב היער, לפתע הסתערו עליה לוחמים פרטיזנים יוגוסלביים מכוחותיו של המרשאל טיטו, הפרטיזנים הרגו את השומרים הנאצים והיהודים שוחררו ונמלטו לכל עבר. שלמה וכמה מחבריו לצעדה הצטרפו והתגייסו ברצון רב לכוחות הפרטיזנים שהצילו אותם, חיו ביערות והשתתפו בפעולות חבלה נגד הנאצים. הם פוצצו גשרים, כבישים ומסילות ברזל ששמשו את הצבא הגרמני במלחמה, שלמה וחבריו הפרטיזנים נקמו ככל שיכלו באויב הנאצי שפגע בהם ובמשפחותיהם וביהודים בכלל. החיים ביער אולי היו מעניינים וסוערים, אבל שלמה הצעיר שגדל במשפחה דתית חרדית, כאשר הצטרף לפרטיזנים נאלץ להתפשר על אורח חייו הדתי ולאכול גם בשר שאינו כשר. לימים כשחי בישראל כיהודי שומר מצוות, הוא סיפר לנו איך בלית ברירה אכל גם בשר חזיר, שהיה המזון היחיד שהיה בנמצא וששמר על חייו. יהודים בצבא הפרטיזנים של טיטו ממחקרים שונים שנערכו ביוגוסלביה על ידי ההיסטוריונים יאשה רומנו וסלאבקו גולדשטיין לגבי חלקה של יהדות יוגוסלביה במאבק החמוש לשחרור המדינה עולה, כי הצטרפו לכוחות מבני 4,500 הפרטיזנים לאורך כל שנות המלחמה לפחות מהמצטרפים 3,000- . כ 1,318 הקהילה היהודית ומהם נהרגו נמנו עם המערך הלוחם והשאר עם יחידות העזר. מחקר שערכה פרופסור מינה רוזן מציין כי בסך הכל נמנו עם כוחות הפרטיזנים מבני הקהילה אשר לחמו כפרטיזנים 15 . יהודים 6,000- כ והצטרפו בהמשך לצבא יוגוסלביה התקדמו עד לדרגת גנרל. יוזף טיטו נאבק נגד הנאצים ועוזריהם הקרואטים ה״אוסטאשה״, וגם במשתפי הפעולה מקרב בני עמו. על פי אומדנים, השמיד דיוויזיות גרמניות ממּוּכנות במהלך 10 צבאו של טיטו לפחות המלחמה, הכניע את מוסוליני וצבאו בבלקן ובגבול איטליה, והצליח לשחרר חלק מיהודי יוגוסלביה שהיו כלואים במחנות ריכוז איטלקיים באזור הבלקן. יהודי יוגוסלביה מצידם, ראו בטיטו גיבור, מושיע וסמל המאבק בהיטלר ובמוסוליני, ואך טבעי

20

היה החיבור בין הפרטיזנים היהודים של יוגוסלביה לטיטו שפר ׂש עליהם חסותו ונתן להם תמיכה מלאה. על כן הצטרפו רבים מהצעירים ששרדו מיהודי יוגוסלביה לכוחותיו של טיטו, ורבים (ויקיפדיה) מהם העפילו בו לעמדות פיקוד. שלמה קירשנבוים שהה בחברת הפרטיזנים עד סיום המלחמה, וכמו רבים מחבריו גם הוא נשאר מעריץ של טיטו המנהיג היוגוסלבי שנים רבות אחרי המלחמה. אבל שלמה קלט והבין את עוצמת הטרגדיה שפקדה את העם היהודי בכלל ואת משפחתו בפרט, כאשר אינו יודע בכלל אם מישהו מהוריו או אחיותיו שרד. בראייתו כיהודי ממשפחה חרדית, אלוהים נעלם ולא הופיע כשהיו זקוקים לו, ומבחינת שלמה המאוכזב הסתיימו יחסיו עם האל, הוא איננו שייך יותר לעם היהודי, בוודאי לא לקהילת שומרי המצוות. עם סיום המלחמה שב שלמה לצ׳כוסלובקיה וכמו פליטי מלחמה רבים אחרים שוטט ללא מטרה וללא מעשה ולא ברור לאן היה מגיע אלמלא יד הגורל התערבה שוב בחייו. רחל אחותו חיה כאמור בבודפשט בזהות הונגרית מזויפת וכך שרדה את השואה. עם תום המלחמה היא חזרה לצ׳כוסלובקיה והקימה בעיר קושיצה יחד עם בן זוגה, לימים בעלה שרגא הלפרין, בית מחסה לצעירים וילדים יהודים שאיבדו את הוריהם, בחסות תנועת בני עקיבא הדתית. יום אחד ראתה רחל בעיתון מקומי תמונה של צעיר חמוש במדים תחת הכותרת ״הפרטיזן חזר הביתה״ ולתדהמתה זיהתה בתמונה את אחיה הצעיר שלמה. היא חיפשה בעיר ומצאה אותו אך שלמה סירב להצעותיה להצטרף אליה ולחזור לאורח החיים היהודי. אחרי החודשים שבילה ביערות עם הפרטיזנים, ראה שלמה את עצמו אחד מהם, אזרח אירופאי יוגוסלבי או צ׳כוסלובקי, שסיים את קשריו עם העם היהודי. מבחינתו כך אמר, אין אלוהים ואין עם יהודי, שניהם נשרפו במחנות יחד עם הוריו ואחיו, עם חבריו היהודים והקהילה שבה גדל בילדותו. אבל נראה שהמשפחתיות שהייתה טבועה באופיו של שלמה, אהבתו הגדולה לאחותו רחל, ממנה נפרד לפני שנים כשהיה עוד נער

21

צעיר, ובכלל, מראה הזוג הצעיר ששרד את השואה והחל להקים בית יהודי חדש, רחל ושרגא, משך את ליבו ועזר לו להתגבר על כעסיו ותסכולו כלפי אלוהים והיהדות. שלמה האופטימי מטבעו, ראה את האור החדש בקצה המנהרה הישנה של העם היהודי המוכה והחבול ושמע לראשונה בחייו על האתוס הציוני ההולך ונבנה בארץ ישראל. שליחי בני עקיבא שהיו מעורבים בבית המחסה של שרגא ורחל עוררו בו רצון לניסיון הרפתקני חדש, בדרך הציונית של עלייה לישראל. וכך לאחר שחזר אל בית אחותו, חזר לחיים יהודיים של שמירת מצוות בדרכה של תנועת בני עקיבא, שלמה זלמן הצטרף לקבוצת צעירים ציוניים שהתכוננה לעלייה ועשתה את דרכה מצ׳כוסלובקיה אל עיר הנמל בארי שבמזרח איטליה, אשר לידה הוקם מחנה מעבר של פליטים יהודים להכשרה וגיבוש בדרכם להעפלה לארץ ישראל.

Partyzán se vrátil dom ů הפרטיזן שב הביתה

22

שושנה (שושה) מילר קירשנבוים דובדבן א ִּמָא א ִּמָא,

א ַּת ּפִּנַק ְּת אֹותִי, א ַּת הֵבֵאת אֹותִי, א ַּתְ. * אִּמָא ׁשֶּלִי

בקצה האחר של צ׳כוסלובקיה, בכפר קטן 1926 בחודש נובמבר . נולדה שושנה איּבֹוייה מילר. Horne Saliby בשם הורנה סליבי בהמשך עברה המשפחה לעיר גאלאנטה. באותן שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, צ׳כוסלובקיה היתה מדינה אחת מאוחדת. כיום הכפר וגם העיר גאלאנטה מצויים בשטח מדינת סלובקיה, שנפרדה מצ׳כיה

הורנה סליבי, כאן נולדה אמא

.20 בשנות התשעים של המאה ה להוריה יהודה ואסתר היו שבעה ילדים והמשפחה ניהלה בית קפה וקונדיטוריה. סצנת ילדות מהקונדיטוריה שסיפרה לנו אמא עם פרשנות ליצנית של אבא, היתה של ילדי משפחת מילר מציצים מחלון

אריק איינשטיין ושלום חנוך אמא שלי, *

23

או מרפסת הקומה שמעל הקונדיטוריה, נראים כמו עכברונים צפופים ומשום שחלק מהם ישבו על סיר לילה-פֹוציק, הם כונו בפי השכנים . Potzik ״הפֹוציקים״. זה מצלצל יותר טוב בהונגרית – אחדים מזקני שפיר נזכרו לידי ב״פוציקים״ של משפחת מילר. למעשה, לפחות ארבעה מדור המייסדים של מושב שפיר שבו חייתי הכירו את משפחת הוריי מסביבת מגוריהם, בהם רייכנטל מרדכי שחזר וטען שאילן ממש דומה לסבא שלנו, אבל לצערי לא מצאתי את הזמן ואת המוטיבציה לשבת איתם ולשמוע יותר על ההיסטוריה המשפחתית שלי. היום אני מצטער על כך. במסגרת הסכם מינכן הידוע לשמצה, לאחר 1939 בשנת שהגרמנים סיפחו באישור המעצמות את חבל הסודטים של צ׳כוסלובקיה, סיפחו ההונגרים חלקים ניכרים מצ׳כוסלובקיה, גם את האיזור הסלובקי בו התגוררה משפחת מילר, והשליטו בהם שלטון הונגרי, בכלל זה הכפפת מערכת החינוך לתרבות ולשפה ההונגרית, שושנה למדה למעשה בבית ספר הונגרי. החיים תחת השלטון ההונגרי היו קשים וכללו אנטישמיות וגזירות, אבל לא גירוש והשמדה, עד החלו הנאצים בריכוז וגירוש יהודי הונגריה וסלובקיה. 1944 שבשנת שושנה וטובה חברתה לספסל הלימודים הועלו יחד עם תושבי העיר וכשירות לעבודת 18 לרכבת בדרך לאושוויץ. בשל היותן בוגרות בנות כפיים, הוצבו השתיים במחנה עבודת כפייה והועסקו במפעל לייצור כנפי בד למטוסים. תנאי החיים במחנה העבודה ליד אושוויץ היו קשים ורעים, אבל במחנה אושוויץ עצמו היה כידוע גרוע ונורא הרבה יותר. בתום המלחמה וניצחון בעלות הברית על הנאצים, שוחררו אסירי המחנה ועובדי הכפייה בידי הצבא האדום הרוסי-הסובייטי. החיילים הרוסים לא תמיד נהגו בעדינות המתבקשת כלפי האסירים המשוחררים, במיוחד כלפי האסירות, אשר במקרים מסוימים ממש הותקפו וגם נפגעו בידי חיילים רוסים. מה שנקרא מן הפח אל הפחת. לאחר השחרור עשו טובה ושושנה את דרכן בחזרה הביתה קילומטר ברגל, בטרמפים ברכב או בעגלות, 300 לגָאָלאנטה, מרחק כ תוך כדי חיפוש אחר עבודות מזדמנות בדרך כדי שיהיה מה לאכול. שושנה וטובה חזרו לעיירה גאלאנטה ומצאו בה מעט פליטים ושרידים

24

יהודים שחזרו מהתופת. העסק של משפחת מילר נבזז ועבר לשליטת תושבים מקומיים, שהתנכרו לשכניהם בעבר, היהודים ששרדו את השואה. כך נראו יהודי העיר ששרדו את השואה, בדומה למצבם של יהודים רבים במזרח אירופה שחזרו מהתופת ללא משפחה, ומצאו כי בית ילדותם איננו עוד כפי שהיה, השכנים מתנכרים להם ובמקרים רבים אף השתלטו על רכוש היהודים שגורשו. תופעות של אנטישמיות ושנאת זרים רק התגברו והתעצמו במדינות מזרח אירופה מוכות המלחמה, שניסו לבנות מחדש את כלכלתן. זאת בנוסף על ההשפעה הקומוניסטית שהלכה והשתרשה במדינות אלה בהשראת המשחררים הסובייטיים, ומעצמת האם ברית המועצות. במצב שכזה, יהודים רבים ובעיקר צעירים שנותרו ללא משפחות, החליטו לעזוב את מולדתם. טיבי-יצחק מילר אחיה של שושנה חזר גם הוא לעיר מולדתו גאלאנטה אל הבית שחרב ואל הידיעה על המשפחה שאיננה. לאחר פגישה מרגשת עם אחותו שושנה, יצחק התחתן עם טובה, החברה הטובה שלה, ובני הזוג מילר היו לימים הדודים הטובים שלנו מכפר סבא. יחד עם צעירים נוספים, האחים והגיסה עזבו את עיר הולדתם ועברו בעזרת ארגוני העלייה של בני עקיבא למחנה פליטים מעפילים ליד עיר הנמל בארי שבמזרח איטליה. נסעתי עם אריאלה אשתי לטיול בסלובקיה, והטיול 2008 בשנת התחיל באזור הכפרים והעיר שבו נולדה וגדלה אמא שושנה. הצטלמתי ליד בית עסק שהיה שייך למשפחה וליד שלט הכוונה לכפר, ושוטטנו בבית הקברות היהודי. חלק זה של הטיול נעשה בגשם שוטף, קור ורוח חזקה, כזאת רוח זלעפות שהופכת מטריות. וכשאני רטוב כולי ומנסה להתחמם ברכב השכור המוגן, פתאום ראיתי בדמיוני את אמא שלי הצעירה נמלטת יחפה ביער הגשום ואנשים רעים רודפים אחריה, והיה לי נורא קר ועצוב, למרות שהסצנה נוצרה רק בדמיוני ולא היתה באמת חלק מסיפור חייה המוכר. בזמן אמת לא שיתפתי את אריאלה בחיזיון, כי גם בלי זה היה לה קר ועצוב. על תנאי החיים הקשים במחנה ובמפעל ותלאות תובנה מאוחרת: השחרור הרוסי, יכולנו ללמוד בעיקר מספרים וסרטים שעסקו בנושא.

25

אמא שלנו מעולם לא דיברה ולא סיפרה שמץ מקורותיה בתקופה ההיא. לימים, שנים רבות לאחר פטירתה של אמא שושנה, נרתם הנכד הצעיר בני שלומי לעבודת שורשים שכללה תחקיר מעמיק על הסבא והסבתא שלא הכיר. אז ישבנו בכפר סבא אצל הדודה והדוד טובה וטיבי מילר והנער שאל שאלות והקליט ריאיון שערך עם הדודה, החברה של אמא שושנה מילדות, התבגרות, דרך השואה ועד עלייתן ארצה. הדודה החלה לספר ולתאר את התלאות בעברית מהולה בהונגרית, וממש שיחזרה בפרטים סצנות קשות מהמחנה הנאצי ומהשחרור הלא-נעים בידי החיילים הרוסים. צביקה בנה של הדודה טובה איש כבן חמישים, עמד בסמוך לנו פעור פה ובידו קנקן התה שהכין לנו. האיש היה קפוא ללא תזוזה, והקשיב לאימו בת השמונים מספרת לראשונה ללא הפסקה וללא צנזורה, תיאורים ואירועים שמעולם לא שמע מפיה, צביקה היה פשוט המום. בעבודת השורשים שלו הבין וסיכם הנכד הצעיר, כי רק לאחר ששורדי השואה ראו את הדור השלישי, את נכדיהם שלהם נולדים וגדלים, הם צברו מספיק ביטחון וכוח נפשי, כדי להציף ולהעלות את חוויותיהם הנוראות מהשואה. אבא ואמא שלנו לא שרדו מספיק שנים כדי לראות מישהו מנכדיהם, ולקחו את מרבית סיפוריהם וסודותיהם אל הקברים ההם בין הזיתים.

26

מסע הבובות לארץ ישראל זהו ספר שזכרתי מהילדות על בובות שנשארו בחו״ל אצל חברה, כאשר הילדה ה״אמא״ שלהן עלתה לישראל, והן מחליטות לעלות בעצמן ארצה, עם תיאור התלאות בדרך לארץ ישראל. בעיניי היתה בספר רומנטיקה צבעונית ותמימה של המסע וההפלגה, שאולי רציתי להדביק לסיפור העלייה של הוריי לארץ. ההורים סיפרו מעט מאוד על הדרך מארצות מוצאם לאיטליה שממנה עלו לארץ ישראל. למזלנו, בעת איסוף החומר מצאתי ספר שנכתב מפיו של צבי - אימרֶה שיפֶר, חבר של ההורים מצד אמא, המורה שלי לנהיגה מנתניה, אשר ממרחק של עשרות שנים התברר לנו שסיפור עלייתו ארצה זהה במדויק לסיפור שלהם, והמתואר כאן לקוח מסיפורי ההורים והדודה ומוצלב מתוך ספרו ״הדרך שלי״ (צבי ). מצאתי בספר הזה לא מעט אנקדוטות קטנות ומרגשות 2012 , שיפר שחיברו אותי אל הסיפור שלו ושלהם בדרך לחופש, לישראל. התנועות הציוניות בא״י שלחו שליחים לאירופה והקימו קבוצות וגרעינים של פליטי השואה, במטרה להוציאם ולהעלותם ארצה. שלמה וגם שושנה הצטרפו לקבוצות של ״בני עקיבא״ במקומות מוצאם והחלו, בנפרד, בתנועת נדידה לעבר איטליה. הקבוצות הללו יצאו מצ׳כוסלובקיה המשוחררת, שהו במחנות עקורים בגרמניה

27

ועברו דרך אוסטריה. על פי הספר של שיפר, הקבוצה שאליה השתייך נקראה ״למקור״. זכרתי שההורים אכן סיפרו על שיר שהם אלתרו בקבוצה בעלת שם זהה ״חברָה, חברָה למקור, חי חי וקיים״ על בסיס השיר דוד מלך ישראל ואיתו הם רקדו להם הורה. בין סיפורי ההווי מהתקופה הזכירו אבא ואמא גם את משחק השיר-ריקוד ״בין הרים ובין סלעים טסה הרכבת, ומכל הבחורים אותך אני אוהבת״. גם השיר הזה מופיע כאנקדוטה מרגשת בספרו של שיפר. אבא הליצן ציטט אינטרפרטציה הונגרית לשיר שזכורה לי orr Hosszú בערך כך ״ּביינה הארי ּביינה שארי הֹוסּו אֹורּו-ּכֶבֶת…״ משהו על זוג משוגעים בשם הארי ושארי עם אף ארוך. למען הבנת הרקע להמשך המסע, נציין כי בתום מלחמת העולם השנייה וכניעת גרמניה, חולקו אוסטריה וגרמניה לאזורים גאוגרפיים נפרדים בשליטת מעצמות הברית המנצחות, ברית המועצות, ארצות הברית, בריטניה וצרפת והגבולות בין האזורים ובין המדינות היו סגורים בפיקוח צבא, כדי לצמצם תנועה של פליטים מארץ לארץ. גם הפליטים שלנו לא היו רשאים לנוע מארץ לארץ, ובכל זאת, כדי להגיע מאוסטריה לאיטליה בהובלת ארגון ״הבריחה״ הישראלי, נבחר מעבר הגבול מאוסטריה באיזור ההררי של העיר אינסברוק, וכך בליל חורף קר ומושלג, יצאו הצעירים למסע רגלי בהרי הדולומיטים, האל ּפים האיטלקיים המזרחיים וחצו את הגבול לאיטליה. החבר שיפר מתאר מסע קשה ומפחיד, לאחר שקיבלו לפני היציאה מנת שוקולד כתוספת אנרגיה לדרך הקשה, כאשר בלילה החשוך הם מסתתרים מסיורי הגבול הצבאיים, ומתגנבים בשבילי ההרים בהובלת ״מדריכים״ מבריחי גבול מקצועיים, כל הדרך לאיטליה. אצלי, בדמיון הרומנטי והאופטימי אודות מסעות שלמה ושושה, ראיתי על פי תמונות סיום הסרט ״צלילי המוזיקה״. את השחקנית ג׳ולי אנדריוס, בתפקיד האומנת המזמרת מריה, מובילה בשירה וריקודים את שיירת הילדים, הפליטים הצעירים הסלובקים בפסגות האלפים המושלגות, וכמו משפחת פון-טראמּפ בסיום הסרט אבא ואמא שלי מקפצים לצלילי יוללהיהו עליז בדרך אל החופש. כך או כך, עליזים ושרים או קפואים ומפוחדים, הגיעו הצעירים

28

, שם הצלחנו Bari היהודים למחנה מעבר בעיר האיטלקית בארי. כולנו לנוח ולהירגע מהמסע, אני בדמיון והם במחנה.

משפחת צלילי המוזיקה מקפצת מאוסטריה לאיטליה, בדרך לארץ ישראל

תנועת ״הבריחה״ הייתה התארגנות ציונית, שהייתה אחראית להגירה הבלתי-חוקית של כשלוש מאות אלף ניצולי השואה לארץ ישראל בשלהי מלחמת העולם השנייה ולאחריה, בין . ההמונים נדדו משטחי ברית המועצות 1948-1944 השנים באסיה ומזרח אירופה למרכז אירופה מערבה ולדרומה במגמה להגיע לארץ ישראל. הבריחה החלה באופן ספונטני, ולאחר מכן אורגנה על ידי המוסד לעליה ב׳ של ״ההגנה״ והפכה לאחד הגורמים החשובים במפעל ההעפלה ובמאבק להקמתה של מדינת ישראל. מקורה ולידתה של הבריחה באירועים שקדמו לה, כתוצאה מהמאמצים של חלקים בתנועות הנוער החלוציות והציוניות בחתירתם לעלות לארץ ישראל בדרך לא-דרך. מפעל זה הוא ייחודי לשארית הפליטה ששרדה, ייחוד המעוגן בלעדית במה שקרה בשנות (ויקיפדיה) השואה בפולין וברחבי אירופה תחת השלטון הנאצי. המסע של אבא ואמא (מאת אחותנו אסתי אשל) מה ידעתי על הפרקים הקשים בחיי אבא ואמא שלי? איך עברו את השואה? איך הגיעו לארץ? מעט מאוד, וקצת דברים ששמענו מקרובי משפחה, ואספנו, בעיקר בעזרת יהודה, לקראת הכנת

29

הספר. הפרק שריתק אותי במיוחד, היה המסע לארץ ישראל, עליו ידעתי רק שהפרידה מאירופה התקיימה בבארי, משם שטו ״באומות מאוחדות״ לארץ, ועגנו בחוף נהריה. לאחרונה, סיפרה לי חברה על טקס שנתי שנעשה לזכר המוני היהודים שחצו את האלפים, המתקיים בעיר קרומל באוסטריה, לא רחוק מאינסברוק. העניין הצית את דמיוני, והתחבר לסיפור שקראנו בספרו של צבי שיפר, שעלה לארץ עם ההורים שלנו, וסביר להניח שעבר מסע דומה אם לא זהה להורינו. וכך נשאבתי לסיפורו, ובעזרתו ניתן לשחזר מסע מפרך וקשה מאוד, שנמשך שנתיים, מברטיסלבה לוינה באוסטריה, ומשם לגרמניה: מינכן, קלן ולהסישלכטנאו, משם לאוסטריה: אינסברוק, ולאיטליה: פדובה, בארי, בולוניה, ולבסוף לרומא, וממקום ליד רומא הם הפליגו לארץ. קצת מהאתרים שצבי מזכיר מוכרים, ואף קיימים היום, דוגמת טירת אמברס שליד אינסברוק. מסע זה נמשך לאורך קילומטרים רבים. המרחק מאינסברוק 785 ק״מ לפחות, ומפדובה לבארי 363 לפדובה באיטליה הוא ק״מ! לפי עדותו של צבי, החלק הקשה היה מעבר הגבול אוסטריה איטליה. ההליכה נעשתה ברובה בלילה, בשלג, וכפי שמתאר צבי: ״הלכנו כל הלילה, צועדים זה אחרי זה בעלטה, בקור ובלא נודע. חששנו שמא יתפסו אותנו, כיוון שהאמריקנים האירו את הדרך והרוסים פיטרלו על הכביש. הלכנו בשלג ובסלעים בדרך קשה ביותר״. מעודד ההמשך, שאני רוצה להאמין שמתאר גם את תחושותיהם של הורינו ״בעבורי זו הייתה הרפתקה. הייתי דרוך אך לא חשתי פחד. מבחינה פיזית התמודדנו עם הדרך הקשה, היינו צעירים ותמכנו זה בזה. למזלנו, זו הייתה ירידה, כך .)74 ׳ שההליכה הייתה קלה יחסית״ (צבי שיפר, הדרך שלי, עמ זוועות השואה הן בלתי ניתנות להבנה, ולכן קשה להזדהות איתן, מה גם שאני משתדלת מאוד להתרחק מ׳ספרי שואה׳. ואילו המסע לארץ ‘אנושי׳ יותר, אמנם קשה ומפרך, אך מסמל תקווה ומחר טוב יותר, וקל לי יותר להתחבר אליו.

30

ּבֵין ּגְבּולֹות ּבֶהָרִים לְלֹא ּדֶרְֶך ּבְלֵילֹות ח ֲׁשּוכֵי ּכֹוכָבִים ׁשַּיָרֹות ׁשֶל אַחִים ּבְלִי הֶרֶף * ל ַּמֹולֶדֶת אָנּו מְלֻּוִים.

סניף בני עקיבא ב ּבָארי, איטליה

ּבָארי – איטליה מחנה הפליטים ליד העיר בארי ריכז קבוצות של צעירים ציוניים מרחבי אירופה ששאפו לעלות לארץ ישראל, למרות שהבריטים ניסו למנוע מהם להגיע לארץ. מדריכים מהארץ לימדו אותם עברית, הדריכו ותרגלו אותם בכל מיני מלאכות העשויות להיות שימושיות בארץ וחשוב מכל, לימדו אותם שירים בעברית וריקודי הורה ישראלים. ושוב בראיה רומנטית אני מדמיין מחנה קיץ של בני עקיבא, עם מאות צעירים פנויים ופנויות, מלאי מרץ והורמונים. שלמה ושושה היו בני באותה תקופה ומה יותר טבעי מלמצוא זוגיות מנחמת ואהבה 21-22 סוערת, שם על חוף הים?

, חיים חפר בין גבולות *

31

אירוסין בּבָארי מעולם לא שמענו ולעולם לא נדע כיצד ומתי זה קרה במחנה ליד בארי, אם בעת פעולה חינוכית של קבוצת ״למקור״, או תוך כדי ערב שירה ציונית וריקודי הורה, שם הפרטיזן הצעיר את עיניו על הבחורה הסלובקית היפה. האם הציע לה חברות? מה היא אמרה בביישנות אופיינית? האם יצאו בליל ירח מלא אל חוף הים האדריאטי? האם רק הציע לה לרקוד והיא נענתה אל מול פניו הצעירות ואוזניו הרחבות? כך או אחרת, הזוג הצעיר מאוהב ומתארס כפי שעולה מההקדשה שכתב הבחור הנרגש מאחורי תמונתו ״לזיכרון לכלתי היקרה שושנה מיום האירוסין מוצ״ש כ״ז טבת תש״ז, באהבה שלמה זלמן״ (התאריך )18.1.1947 הצעת הנישואין לא אחרה לבוא ובמחנה נערך טקס החתונה של שני פליטי שואה יתומים, אשר השפה שחיברה ביניהם מלבד האהבה, היתה הונגרית מעורבבת ביידיש עם מושגים חדשים בעברית. חתונתם נערכה במחנה כשהם מלווים בחבריהם וחברותיהם לנדודים ולהעפלה. שושה-שושנה לבשה חצאית לבנה וחולצה לבנה, זר פרחים לראשה, על פניה הינומה מחיתול לבן של תינוק, בידיה אחזה הכלה

32

הצעירה זר פרחים שנראים כמו גלדיולות (סייפנים), אשר בוודאי נקטפו בשדה פתוח ליד המחנה. שלמה התקשט בכובע קסקֶט נטוי בנון שלנטיות על צד הראש, כמנהג הבחורים. הפלא ופלא, מתברר שגם החבר צבי שיפר התחתן עם וורה אשתו באולם השמחות של מחנה בארי.

מעפילים, הַעפילו! ״הַעְּפָלָה״ הוא כינוי לעלייה לא חוקית (בלתי לגאלית) של יהודים לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, שלטון זר אשר צימצם ומנע (ויקיפדיה) .1934-1948 עליית יהודים לארץ בשנים אולי היה טוב ונחמד במחנה ליד בארי, אבל לא לשם כך התכנסנו. הצעירים רוצים כבר לעלות לארץ, הבריטים לא רוצים אותם, אבל כמה זמן אפשר לחכות? אז פחות משנה לאחר החתונה זה קורה. בסמוך להחלטת העצרת הכללית של האומות המאוחדות על הקמת ,1947 ) בנובמבר 29( מדינה יהודית בארץ ישראל שהתקבלה בכ״ט הועברו העולים בחשאי ממחנה הפליטים ליד בארי לנמל איטלקי לחופי Civitavecchia הממוקם צפונית לרומא בשם צ׳יוויטווקיה הים הטירני, שם עלו והועמסו בצפיפות על ספינת מעפילים מיושנת שנקראה כמה צפוי, ״האומות המאוחדות״. אפשר רק לתאר כמה התרגשות וכמה חרדה אחזו בהם כשהבינו שמפרשית העץ הזאת

33

תוביל אותם כמה וכמה ימים בים התיכון של חודש דצמבר, בתקווה שלא ייתפסו על ידי הבריטים.

נמל צ׳יוויטווקיה המודרני עם ספינות משודרגות

האומות המאוחדות – אוניית מעפילים אוניית המעפילים ״האומות המאוחדות״ (כשם הארגון הבינלאומי שהחליט על חלוקת ארץ-ישראל והקמת מדינה יהודית, ) הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בנמל פורטו-ונרה 29.11.47- ב באיטליה. האונייה נבנתה באיטליה ושימשה כמפרשית עשויה עץ בימי מלחמת העולם השנייה. מפקד האונייה היה איש הפלי״ם דוד מימון. ה׳גדעונית׳ (מפעילת קשר ותקשורת מורס) הייתה שושנה קלירס (כרמלי). מלווה נוסף היה מן ורדי. ״האומות מנמל צ׳יוויטוקיה, 1947 בדצמבר 24- המאוחדות״ הפליגה ב מעפילים. השלטונות הבריטים, שהתרכזו באותה 537 כשעליה עת בלכידתן של צמד ה״פאנים״ (״פאן יורק״ ו״פאן קרשנט״) לא השגיחו בה. משיקולים של האחראים להורדה בארץ, נמסרה לאוניה הוראה לשנות את מסלולה יום לפני תום המסע: לפנות דרומה ולהגיע לתל-אביב מכיוון מצריים, במקום להגיע לנהריה מצפון. המפקד מימון חשש שהארכת ההפלגה תחשוף את אוניית המעפילים למעקב הבריטים וגם תגרום להחמצת היתרון בינואר, שעה שהבריטים יהיו שיכורים 1- האפשרי של נחיתה ב ופחות ערניים לאחר החגיגות לכבוד כניסת השנה האזרחית החדשה. הוא החליט על דעת עצמו לדבוק בתוכנית המקורית שקבעה כי הנחיתה תהיה בנהרייה. 1- אוניית המעפילים הצליחה לנחות בחוף נהרייה, בצהרי ה , מבלי שהתגלתה. היא עלתה על שרטון במרחק 1948 בינואר

34

מטר מהחוף, ומייד הוחל בהורדת המעפילים בסיוע 80- כ המלחים האיטלקיים של האונייה ותושבים מהסביבה שהוזעקו מעפילים נותרו 300- למקום. ההורדה ארכה כשלוש שעות. כ בנהריה, והיתר פוזרו בישובי האזור. כוחות הצבא הבריטים התמהמהו בתגובתם ורק כעבור שעות אחדות החלו בחיפושים, במהלכם איתרו חלק מהמעפילים. אולם לאחר משא-ומתן עם הנהלת-הסוכנות היהודית, ויתרו הבריטים ושיחררו את המעפילים ממעצרם.״האומות המאוחדות״ הייתה אוניית המעפילים האחרונה שפרצה את ההסגר הבריטי על חופי ארץ־ ישראל. היא אף זכתה שיונפק בול דואר לכבודה. (מתוך אתר מוזיאון הפלמ״ח)

העּפלה בחיוך קל

״- ספר לנו פעם אחת ולתמיד מדוע אתם הפלמ״ח, הטבעתם את אניית המעפילים מול חופי נהריה. - רגע, זו היתה תקופת ההעפלה, לא? מטר בערך 172 - אז ירדנו לחוף אני והחבר׳ה וראינו במרחק אוניה ישנה, רעועה, בקושי צפה והיא גדושה באלפי מעפילים. לא היה מקום לזבוב על האוניה, שני זבובים אולי... אז נכנסנו למים ולקחנו אותם על הכתפיים.

35

- את מי, את המעפילים? - לא, את החבר׳ה, אני את סשה, יענקלה את פדרו כי הם לא ידעו לשחות. - כן, אבל מה עם המעפילים? - רגע, שחינו לאונייה בשורה עורפית, הגענו לאונייה ועלינו עליה בבת אחת, ואיך שעלינו עליה היא מייד טבעה. איזה צחוק זה היה... - והמעפילים?? * - המעפילים צפו, הם צפים עד היום...״

האונייה ״אומות מאוחדות״ עם שלמה ושושה על סיפונה או בבטנה, , העולים הורדו לחוף והתפזרו 1948 בינואר 1- נחתה מול נהריה ב בין תושבי האיזור כדי להסתתר מבלשי המשטרה הבריטית. בני הזוג הטרי משפחת קירשנבוים שירדו לחוף, פוזרו אף הם ביישובי הסביבה ונותרו מנותקים במשך מספר שבועות עד שהצליחו למצוא זה את זו. הטלפונים הניידים שלהם נרטבו בים ככל הנראה ולא היה מספיק אורז כדי ליבש אותם, וגם בבתי המארחים לא היו טלפונים באותה תקופה. לאחר שהצליחו להיפגש וגרו תקופה קצרה בנהריה, עברו שלמה ושושנה לזיכרון יעקב ושם כבר מתחילה להיות משפחה בישראל.

4:30 להקת כוורת, דקה ריאיון עם ותיק, *

36

גרים בזיכרון

זִכְרֹון יַעֲקֹב ׁשֶּלִי, זִכְרֹון יַעֲקֹב * לֹא ּתִמְצָא מָקֹום ּכָזֶה, ּכָזֶה טֹוב

בתחילה שכרו שלמה ושושה חדר בתחנת הרכבת של זיכרון, למטה למרגלות ההר. שלמה עבד לפרנסתו כ״מפקד החבל״ ברכבת ישראל. הוא היה מפעיל המחסום על מסילת הברזל במפגש עם כביש חיפה הישן. כאשר היתה הרכבת מתקרבת, היה 4 תל אביב, הוא כביש מושך בחבל ומוריד את המחסומים משני צידי המסילה, כדי לעצור את תנועת המכוניות בכביש. בין רכבת לרכבת היה איש החבל נח בביתן עץ קטן ליד המחסום. בסוף יום העבודה כאשר עברה הרכבת האחרונה לכיוון צפון, היה שלמה מרים את המחסומים, רץ אחרי הרכבת ותופס טרמפ בקרון האחרון קרון הבילום, עד תחנת זיכרון יעקב, חזרה הביתה. שנים רבות אחר כך הוא עוד נהג להראות לנו את הביתן שלו עומד על תילו ומתפורר אט אט, ליד המחסום האוטומטי שהוקם. ואני שעברתי במקום פעמים רבות באוטובוס, תמיד הבטתי בו מהחלון, והתרגשתי כל פעם מחדש לראות את הבוטקה של אבא, ולזכור את סיפורי הרכבת. אולי שם בתחנת הרכבת של זיכרון נבטה בי 2023 אהבת הרכבות שלא נגמרת, ומועברת גם לנכדים שלי. בשנת בעת ביקור עם נכדיי במוזיאון הרכבת בחיפה, סיפר לי אחד מגמלאי הרכבת העובד במוזיאון, כי הכיר מפעילי מחסומים מהתקופה ההיא, שלמדו והתפתחו והגיעו לתפקידי ניהול בכירים ברכבת ישראל. אז איך פיספס שלמה קירשנבוים את ההזדמנות לטפס במעלה החבל והמחסום? הוא פשוט ירד מהפסים. בחצר הבית בתחנת הרכבת החזיקו בני הזוג קירשנבוים עז, וחמור שהיה קשור לצינור בטון שלא ייברח. יום אחד אזר החמור אומץ

נפתלי אלטר זכרון יעקב, *

37

וכוח, ברח מהחצר וגרר איתו את הצינור במעלה ההר עד למושבה זיכרון, שם נמצא והוחזר אחר כבוד לבעליו. למקום עבודתו הבא היה שלמה מגיע ברכיבה על החמור או באופניים. הוא החל לעבוד בדואר ישראל בתפקיד ״קַוַָון״, מהמילה קווים. הוא היה איש עם סולם, עם אמצעי טיפוס על עמודי עץ, וכלי עבודה לתיקון קווי טלפון קרועים ומקולקלים. מלחמת השחרור מצאה אותו בתפקיד החיוני של תיקון קווים שנקרעו כתוצאה מירי או חבלה במהלך הקרבות, או בקרבת כפרים ערבים. איש חרוץ וגם אמיץ, שעבד קשה לפרנסת משפחתו הקטנה.

הקוון הגיבור, רכב על חמור, עלה על עמודים ותיקן את החוטים. שלמה עובד בדואר

אחרי הרכבת והתחנה, בני הזוג התקדמו לשיפור הדיור ועלו למעלה אל המושבה זיכרון יעקב, שם חלקו דירה שכורה ומפוצלת יחד עם זוג נוסף שהיו בעלי הבית, כאשר בין שתי המשפחות מפריד קיר דק של דיקט בלתי אטום לקולות. על מצוקת הדיור המשותף עם בני הזוג עקיבא ויפה (קיּבֶע-יָפָה) למדנו מהביטוי ששמענו בילדותנו: ״אין

38

כסף – יש קיּבע-יפה, יש כסף – אין קיבע-יפה״ וכאשר השכנים יצאו לחצר ורחשו בלילה בחושך מול החלון, קראה לעברם שושנה ביידיש רצוצה במבטא הונגרי ״וָאס קֹומֶען זי מַאכְן דֹורְט אין הֹושֶך״ (מה אתם לעשות שם בהֹושֶך?) שדרוג נוסף של הדיור היה מעבר המשפחה לרחוב הברושים בזיכרון ושכירת הקומה השנייה של בית צר וגבוה עם מדרגות עץ חיצוניות. הבית כלל מטבח ושני חדרי שינה. בקומת הקרקע גר חבר משפחה עם אשתו וביתו ובחצר המשותפת בווילה רחבת ידיים התגוררו בעלי המגרש ושני הבתים, משפחת צוקרמן הזיכרונית הוותיקה. הבתים שכנו בצמוד לחצר ״בית דניאל״, שהיה בשעתו קונסרבטוריון ובית הארחה לאמנים ואנשי רוח, ואשר לימים שימש מרכז כנסים של האוניברסיטה הפתוחה. אני מרבה לטייל בזיכרון ולבקר בבית הזה שבו נולדתי, אני זוכר אותו כמו שהוא מאז עד היום. מראהו המוזר משהו, כזה גבוה וצר וישן, לא השתנה מאז והנוסטלגיה שלי חוגגת. במשך שנים רבות , עמדו הווילה והבית הצר שוממים, 2023 ועד כתיבת שורות אלה ב נטושים ונעולים ואנחנו תוהים למי הם שייכים, למה הם עזובים ומדוע לא נרכוש אותם אנחנו, אם יבקשו עבורם מחיר זול. סתם דמיון משעשע. באותה תקופה שלמה המשיך לעבוד בדואר ושושה עבדה כפועלת ביקב ״כרמל מזרחי״ בזיכרון, בקו ּבִיקּבּוק היין, מילוי הבקבוקים וסגירתם בפקק ושעווה.

בית צר וגבוה בחצר של צוקרמן. זיכרון יעקב שלי

39

הבן יקיר לי אפרים נולד למשפחת קירשנבוים ילד יפה, בלונדיני עם עיניים 1949 בשנת חומות ונקרא דוד אפרים על שם הסבא, אבא של שלמה. שלמה ושושה הצעירים הרבו להצטלם עם אפרָימקו הקטן ונראו מאושרים מהקמת משפחה חדשה בישראל.

אינני יודע הרבה על שנות חייו של אפרים הקטן, מי היו חבריו ובאיזה גן הוא ביקר, מתי למד לדבר וללכת ואיך היה נרדם בלילה, האם עם מוצץ, עם אצבע בפה או אולי כמוני, עם קצה הצווארון של הפיג׳מה בפה. שרה בת הדודה ואחותה הצעירה גאולה שהייתה בת גילו בערך זוכרות ילד חמוד ועליז ששיחק איתן בביקורי משפחה אצלנו בזיכרון או אצלם ביפו. לא ברור לנו היכן גרו ההורים בעת שנולד וכשגדל אבל בהיותו בן שנתיים בערך חלה אפרים בדיפתריה, מחלת 1951 בשנת נשימה קשה. לפי מה ששמעתי מהדודה שלי רחל, מצבו של אפרים החולה החל להשתפר וביום חמישי בערב הוא צחק ושיחק עם אמא שלו שושנה. ביום שישי בבוקר כשהילד קם בלי חום, שושנה שחששה לאבד את מקום עבודתה השאירה את אפרים בבית במצב טוב יחסית והלכה לעבודה ביקב ללא חשש. בסוף יום העבודה כשחזרה הביתה

40

היא מצאה את התינוק במצב קשה עם חום גבוה. אפרים פונה לבית חולים ולמרבה הצער למחרת בשבת, י״ד באלול תשי״א, הוא נפטר. שרה בת הדודה זוכרת את אימה רחל כשהיא מקבלת את ההודעה על מות אפרים, בוכה וצועקת ״אפרימקו מת!״ אני יכול רק לשער את עוצמת הכאב והשבר שחוו ההורים שלמה ושושה אחרי שהילד הראשון שהביאו לעולם נפטר ממחלה, וכיצד בלית ברירה הם חזרו לחיי שיגרה ועבודה עם קשיי פרנסה. למרות שמעולם לא דיברו על כך, אפשר לשער גם כמה האמא שושנה ייסרה את עצמה וסחבה איתה תחושת אשם אישית על מה שקרה. אבל רק זמן רב לאחר מותם, כשהתבררו לי הפרטים המלאים על המחלה והאובדן של אפרים, יכולתי לזהות בדיעבד את צילו של המשבר, מרחף מעל התנהגותה והחלטותיה, יכולתי להבין את החרדות והחששות שהובילו אותה בהמשך חייה. ; בעברית: קָרֶמֶת או אַסְכָּרָה) Diphtheria דִּיפְתֶרְיָה (באנגלית: היא מחלה התוקפת בדרך כלל את דרכי הנשימה העליונות. לפני שהורכב לה חיסון הייתה מחלת הדיפתריה נפוצה וקטלנית ביותר. נפטרים. 24- מקרי דיפתריה ו 2,557 נמנו בישראל 1951 בשנת (ויקיפדיה) בחדר הילדים שלנו בניר עציון היתה תלויה תמונה צבעונית, מוגדלת וממוסגרת של ילד יפה בהיר שיער כבן שנתיים ובתחתיתה כתובת לא ברורה. כשגדלתי ולמדתי לקרוא הצלחתי לפענח את הכתובת על הקיר, ‘בננו היקר דוד אפרים קירשנבוים ע״ה׳. לשאלותיי התמהות מי זה ומה זה, נעניתי בדחייה והתחמקות והתמונה הוסרה פתאום ונעלמה. כילדים, ידענו שמדי פעם היו ההורים נוסעים לזיכרון יעקב ללא הסבר, פניהם קודרות וחתומות בלכתם ובשובם אבל לא שוחחנו על כך ולא הוסבר לנו במה מדובר. הגילוי הראשון נפל עליי בהיותי בבית הספר היסודי. בערב פסח מכאן ואילך שלמה ושושה נקראים בסיפור שלי אבא ואמא

41

היה נהוג בניר עציון לקיים בשעות הבוקר בבית הכנסת אירוע ״תענית בכורות״, שבו אחרי צום קצר של בוקר, למדו אבות ובניהם הבכורים ״סיום מסכת״ של משניות ולאחריה הוגש כיבוד לשבירת הצום הסימלי וחגיגה קלה לזכר הצלת בכורות ישראל בזמן יציאת מצרים ומכת בכורות. באותו ערב פסח הצטרפתי באופן ספונטני לשאר הבכורות ונכנסתי ללימוד ולסעודה המפתה. לתדהמתי ואכזבתי אמר לי אבא לצאת מבית הכנסת כי אינני בכור ולאחר מכן הסביר לי בקצרה שנולד לפניי בן בכור שנפטר, סָתַם ולא פירט. ההודעה הפתאומית היבשה הותירה אותי בהלם, בכיתי ביני לבין עצמי גם מעלבון וגם מצערם של אבא ואמא שלי. הצריבה נותרה בנפשי אך מעולם לא שוחחתי על כך עם הוריי, גם לא כשהייתי מבוגר ומנוסה קרבות והייתי חזק מספיק לשוחח על מוות. פשוט גדלתי בבית שבו מסתירים ומדחיקים סודות קשים, גם על משפחותיהם של הוריי שאבדו בשואה שמענו רק קטעי מידע מצומצמים. כילד זה נראה לי נורמטיבי ומקובל, כי ככל שאני זוכר, רוב חבריי מהדור השני לשואה לא שמעו ולא ידעו הרבה על משפחותיהם שלא חזרו. אבל בלי לדבר ובלי להבין את הנסיבות, האח הבכור שאיננו ישב חזק על הרגשות שלי. בבית הכנסת בתפילת ראש השנה, הייתי מביט על אבא כאשר היו שרים בנוסח ניר עציון את הפיוט ״הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מידי דברי בו זכור אזכרנו עוד...״ הייתי מתמלא עצב על סף דמעות, ושר בקול רועד ״על כן המו מעיי לו, רחם ארחמנו״ וריחמתי על אבא שלי. גם את הסוד הזה לקחו הוריי איתם אל הקבר ונסיבות חייו הקצרים ומותו הפתאומי של אפרים קירשנבוים התבררו לנו חלקית כעבור שנים רבות כאשר נכדיהם, ילדינו תחקרו דודים ודודות לצורך עבודות שורשים. לאחר מותם בטרם עת של שני הוריי, החלטנו לפזר את הערפל ולהתחיל לפחות באיתור קברו של אפרים. סרקנו את בית העלמין הישן של זיכרון יעקב שורה אחר שורה, התמקדנו באזור שנראה מיועד לקברי ילדים ומצאנו מצבה שוכבת על האדמה, האותיות החרוטות עליה, העידו על קבר אחי הבכור אפרים דוד. שילמנו סכום

42

נאה לחברה קדישא המקומית על מנת לשקם את הקבר ולהעמיד את המצבה כראוי. הרגשתי שאני מקיים את רצונם של אבא ואמא ומכבד את זכרו של אחי.

במהלך השנים ביקרנו במקום מספר פעמים עם משפחותינו ועם ילדינו שנולדו בינתיים. באחד הביקורים התעמקתי במצבה ובתאריכים שעליה וגיליתי בהתרגשות שתאריך לידתי שלי הוא כשנה ורבע לאחר פטירתו. כך הבנתי באיחור של שנים רבות שכמה חודשים לאחר מות הילד אפרים, שבו ההורים שלי למסלול חייהם ויצרו את הילד הבא . והילד הזה הוא אני שלהם, נולדתי אני, הבן השני להוריי, 1952 בזיכרון יעקב, בספטמבר נולד אחי אילן ולאחר כשנה הצטרפו ההורים כחברים 1955 במרץ למשק השיתופי הדתי ניר עציון על מורדות הכרמל. אפשר להבין היום שקשיים כלכליים של שנות הצנע, שאיפה לביטחון כלכלי וחינוך טוב לילדים, יחד עם רצון בסביבה שומרת מצוות הביאו את זוג שורדי השואה שבעי התלאות עם שני ילדיהם, להתחבר אל המושב השיתופי בכרמל שהקימו קומץ שרידי הלוחמים והמשפחות השכולות מכפר עציון שחרב ערב הקמת המדינה. היה זה פסיפס אנושי מגוון של יוצאי הונגריה עם ייקים, יוצאי תימן עם צפון אפריקאים ואיטלקים, ועוזבי קיבוצים שהעדיפו את השיתופיות החלקית הכלכלית, יחד עם חיי משפחה פרטיים. אבא שהיה איש ידידותי ואוהב חברה, מצא בניר עציון שפה משותפת עם מגוון חברים מהתפוצות השונות, גם אלה שלא דיברו יידיש כמוהו, ובעיקר עם אנשי עמל הכפיים והעבודה החקלאית.

43

ניר עציון

הָהָר הַּיָרֹק ּכָל יְמֹות ה ַּׁשָנָה אֲנִי עֹוד חֹולֵם ו ְׁשֹואֵל לִנ ְׁשֹם רּוחֹותֶיָך ּכְבָרִא ׁשֹונָה * לִׁשְּכַב ּבְצִּלְָך ּכַרְמֶל

החדר אוכל של בית מרגוע ניר עציון

סוכת שיר השירים, פינה נוסטלגית בניר עציון

מושגי יסוד, המשק מתחלק לשלושה חלקים מהמגדל-מים מערבה השתרע אזור מגורים. פעם היו למעלה - שם צריפים ובתים דו משפחתיים קטנים למשפחות החברים החדשים שמקרוב באו. למעלה בבניין הגדול החל לפעול בית הספר בכיתות היותר גבוהות, כאשר הקטנים יותר למדו בצריפים למטה. בהדרגה הפך ה-למעלה לחלק עיקרי מבית המרגוע, לימים מלון ניר עציון. ״כשהגענו למשק גרנו למעלה כמו כל החדשים״. עיקר המשק ובו שיכוני הקבע של החברים הוותיקים, למטה - צריפים זמניים לחדשים ולצעירים לפני ואחרי צבא, מוסדות המשק ובית הכנסת, מזכירות צרכנייה וכדומה. גם מרכז בית המרגוע בתחילתו, חדר האוכל, חדר התרבות וחלק מהחדרים היו למטה עד שעלו ל-למעלה. ״אנחנו כבר ותיקים אז מגיע לנו לגור למטה״

יורם טהר לב ההר הירוק תמיד, *

44

ב-למטה המזרחי שכן משק החי שלנו שכלל לולים, רפת, אורווה, מתבנים לאכסון חציר ודיר צאן. מול הדיר שכנה ה״חקלאות״ ההיסטורית בפיקודו של המורה מֹוטק׳ה המכּונה פ... עם סיומת דונם מעובד ומגודר שבו ניסה בית 10 דומה. זה היה שטח של כ הספר האזורי בניר עציון ללמד את תלמידיו בני החקלאים האמיתיים ממושבי המועצה האזורית, איך להיות חקלאים. זו היתה חקלאות של תלמידים שעוסקים באופן סיזיפי ואינסופי בניכוש עשבים שוטים ובסיקול אבנים שלעולם אינן נגמרות. רק זה שווה ספר נפרד של בדיחות וחוויות, למשל על המורה למכוורת שפחד מדבורים והילדים מצרופה שזוחלים לשטח הפול כדי לפלח ולזלול כמה תרמילי פול בשלים. - השטחים החקלאיים של השדות, הכביש הראשי, הכי למטה המשק ליד הכביש הראשי, כביש ת״א-חיפה הישן, השדות שמסביב לחצר המוסך והמפעל ״ניר חן״ לחפצי נוי ויודאיקה שנפתח ונסגר, וזה כולל בעיקר כרם, בננות, פרדס ושטחי פלחה של גידולי שדה שונים. ״אני משובץ לעבוד השבוע בשדות, לא יודע אם זה בבננות או בכרם או בשלחין. מתי יש הסעה מלמטה? יש נהג תורן בשבע״ מוכר בעיקר לוותיקים והיה גם המָחְנה הישן (מָחְנה במלעיל) – ויודעי ח״ן. זו גבעה עם זיתים קשישים מצפון-מערב לעין הוד, שם התחיל הכל. שם הוקם הקיבוץ המקורי ניר עציון ומשם עברו המייסדים להקים משק שיתופי למעלה על ההר של היום. כרם הזיתים הזה שטיילנו בו מדי פעם, שימש לעיתים את אומני עין הוד השכנים, או את אוהל הקרקס שהופיע שם פתאום ובמקום ליצנים וחיות, מצאנו בו לראשונה את סורין כהנא שהיה החצרן החמוד של עין הוד, ולא אחד מליצני הקרקס כפי שרצינו לדמיין.

את תיאורי הנוף מסביב למשק ואת הזיכרונות שביניהם, השארתי לסוף, לפרק ההגיגים שלי.

סורין הרומני

45

, כילדים קטנים בני ארבע ושנתיים. 1956 עברנו לניר עציון בתחילת ,56 החוויה הראשונה במשק שייכת למבצע סיני שהחל באוקטובר והשאירה לאילן הקטן ולי זיכרונות מהצריף שבו גרנו תחילה עם חלונות מואפלים בבריסטולים כהים, המון התרגשות וקצת פחד כששמענו מטוס מזמזם למעלה בשמים, ואבא מגויס למילואים. קטע של מסורת ונוסטלגיה מימי הילדות המוקדמים, בצריף הראשון שבו גרנו בניר עציון, מתבטא במשפט המתוק ״ ּפָנּומה הדלת, לָיי״ אבא, קח אותי על הידיים (ליי) אל המזוזה בדלת בלשון התינוקות של אחי הקטן אילן. אבא הנהיג מסורת ככל הנראה מבית אביו, שבכל ערב הוא יושב ליד מיטות ילדיו הקטנים וקורא איתנו יחד את ״קריאת שמע על המיטה״ ולסיום לוקח אותנו על הידיים אל המזוזה במשקוף דלת החדר, נוגעים ומנשקים בלווי פסוק מהתפילה ״שדי ישמרני ויצילני מכל רע לישועתך קיוויתי אדוני״ אילן אהב מאד את הרגע בעיקר את החיבוק של אבא. גם אני. אסתי באה , אמא נסעה לבית חולים בחיפה ללדת, אני בגן 1958 ניר עציון, חורף חובה ואילן בגנון. ביום שאבא נסע להביא את אמא מבית החולים, בצהריים לקחתי את אילן מהגנון וירדנו יחד ל״סיבוב״, כך נקרא צומת הפיצול לניר עציון, לימין אורד ולבית הספר. איפה שהיום ממוקם מחסום הכניסה לניר עציון, ממש מחוץ למשק. הגענו לסיבוב, קטפנו כמה פרחי בר צהובים כנראה חרציות וחרדל ועמדנו בשקט ליד הכביש, מוכנים לקבל את פני אמא היולדת והתינוקת. כמה מתוק זה היה, רק לא הודענו על המבצע לאף אחד, גם לא לדודה רחל הלפרין, שהייתה שכנתנו הצמודה באותם ימים, וקיבלה עלינו אחריות באותו יום, ילדים בני חמש וחצי ושלוש. אנחנו עומדים ומחכים ליד הצומת, ואז לפתע נשמעים צעדים תקיפים במורד הכביש. בירידה ממול מופיעה הדודה רחל הכועסת עם סינר למתניה, מנופפת בזרועותיה וכולה זעם וצעקות ״הנה אתם! שעה שלמה (שזה בעברית המון זמן) אני מחפשת אותכם! אני מחכה לכם עם ארוחת צהריים ואתם לא באים!!״.

46