שני חצאי חיים וילדות אחת - שלמה ושושנה דובדבן / יהודה דובדבן

הספר. הפרק שריתק אותי במיוחד, היה המסע לארץ ישראל, עליו ידעתי רק שהפרידה מאירופה התקיימה בבארי, משם שטו ״באומות מאוחדות״ לארץ, ועגנו בחוף נהריה. לאחרונה, סיפרה לי חברה על טקס שנתי שנעשה לזכר המוני היהודים שחצו את האלפים, המתקיים בעיר קרומל באוסטריה, לא רחוק מאינסברוק. העניין הצית את דמיוני, והתחבר לסיפור שקראנו בספרו של צבי שיפר, שעלה לארץ עם ההורים שלנו, וסביר להניח שעבר מסע דומה אם לא זהה להורינו. וכך נשאבתי לסיפורו, ובעזרתו ניתן לשחזר מסע מפרך וקשה מאוד, שנמשך שנתיים, מברטיסלבה לוינה באוסטריה, ומשם לגרמניה: מינכן, קלן ולהסישלכטנאו, משם לאוסטריה: אינסברוק, ולאיטליה: פדובה, בארי, בולוניה, ולבסוף לרומא, וממקום ליד רומא הם הפליגו לארץ. קצת מהאתרים שצבי מזכיר מוכרים, ואף קיימים היום, דוגמת טירת אמברס שליד אינסברוק. מסע זה נמשך לאורך קילומטרים רבים. המרחק מאינסברוק 785 ק״מ לפחות, ומפדובה לבארי 363 לפדובה באיטליה הוא ק״מ! לפי עדותו של צבי, החלק הקשה היה מעבר הגבול אוסטריה איטליה. ההליכה נעשתה ברובה בלילה, בשלג, וכפי שמתאר צבי: ״הלכנו כל הלילה, צועדים זה אחרי זה בעלטה, בקור ובלא נודע. חששנו שמא יתפסו אותנו, כיוון שהאמריקנים האירו את הדרך והרוסים פיטרלו על הכביש. הלכנו בשלג ובסלעים בדרך קשה ביותר״. מעודד ההמשך, שאני רוצה להאמין שמתאר גם את תחושותיהם של הורינו ״בעבורי זו הייתה הרפתקה. הייתי דרוך אך לא חשתי פחד. מבחינה פיזית התמודדנו עם הדרך הקשה, היינו צעירים ותמכנו זה בזה. למזלנו, זו הייתה ירידה, כך .)74 ׳ שההליכה הייתה קלה יחסית״ (צבי שיפר, הדרך שלי, עמ זוועות השואה הן בלתי ניתנות להבנה, ולכן קשה להזדהות איתן, מה גם שאני משתדלת מאוד להתרחק מ׳ספרי שואה׳. ואילו המסע לארץ ‘אנושי׳ יותר, אמנם קשה ומפרך, אך מסמל תקווה ומחר טוב יותר, וקל לי יותר להתחבר אליו.

30