יהודה שטרנפלד

נינים שבעה חברים. לחיים ולמוות. הישגים. אנדרטאות. אבל אתה היית קוסם שחוקי החשבון לא חלים עליו. ומאפס יצרת אינסוף. וקסם הבריאה שלך נשאר איתנו. וישמור עלינו. וצריך לסכם לא רק חיים אלא גם את סופם. שהיה לעיתים נדמה חסר חסד וחמלה. אבל גרעין האהבה, גרעין הבית, המשיך לצמוח. וחולל קסם אחד אחרון. גם אותך באו לקחת הביתה. אל סבתא. למיתה טובה, מוגנת, שמורה. רחוקה מאירופה בוערת. רחוקה מלטרון מדממת. בבית שלך. מנוחה מהאין והיש. אני חשה בחזה ובעיניים את חרב הפרידה הארוכה ממך. של בנותייך, של סבתא, שלנו. שכל יום נפרדים עוד קצת, מחדש, שנה ועוד שנה. ואין את הכאב החד של פרידה אחת, נוראית ונפלאה, כאב שדרכו אולי היה אפשר להבין את היתמות, את האובדן, את הלעולם-לא. נדרשים לסכם. אבל יש כל כך הרבה שאני לא יודעת. ורציתי לנחם, להתנחם, עם לאה גולדברג. אבל הסוד הזה של מהותך – הנסתרת, הסתומה, לא הניח לי. אן ָ ל ֵ אז... פאול צ

הספדים וזיכרונות

אמרי זאת כאילו הייתי אני הלבן הזה שלך, כאילו היית את הלבן שלי,

בנו הם הקטבים, לא עבירים בהקיץ, אנחנו ישנים אל מנגד, עד שער הרחמים, אני מאבד אותך למענך, זוהי נחמת השלג שלי, אמרי שירושלים ישנה,

כאילו יכולנו להיות אנחנו בלעדינו,

אני מעלעל בך, לעולם,

את מתפללת, את מעלעלת אותנו לחופשי.

139