יוסי אלגמיס

סיום, נחמה ותקווה

עם ישראל צהל על הניצחון האדיר של מלחמת ששת הימים. ספק אם הייתה שמחה כזאת בעם מקום המדינה ועד ימינו אלו. משפחות הרוגי המלחמה היו ספונות ביגונן והחמיצו את השמחה, אך נדמה כי ידעו כי קורבנן באמת ובתמים הציל עם שלם. בעוד שאת מותם של אלפי הרוגי מלחמת יום כיפור, שגם הצילו את מדינתם, ניתן היה למנוע ללא איוולת מנהיגיהם, מאות הרוגי מלחמת ששת הימים היו כנראה קורבן בלתי נמנע, ובאמת ניתן לומר, עם כל הכאב לגביהם ובלי ציניות, שמותם לא היה לשווא. יוסי ובני דורו, התמימים והאמיצים, הנאהבים והנשכחים משהו, הצילו את מדינת ישראל ממדינות ערב שצרו עליה ובכך ציוו לנו את החיים, פשוטו כמשמעו. זכרם ההולך ומתעמעם ופניהם ההולכות ונשכחות עם השנים, מכאיבים גם מקץ ימים רבים, אך באופן טבעי כבר לא כסכין המפלחת את הלב, אלא כצער עמוק על אובדן חיים צעירים ויפים ועל ימים אחרים שלא ישובו עוד. קיימת גם גאווה מסוימת, נסתרת, שבזכות קורבנם של הנופלים, עם ישראל ובני משפחותיהם לדורותיהם חיים בארצם ובמולדתם בביטחון, שספק אם האבות המייסדים של המדינה שיערו שיהיה כמותו כאשר הקימוה.

תם אך לא נשלם.

2017 יוני

119