יוסי אלגמיס

אלגמיס

לזכרו של יוסי אלגמיס 5.6.1967-24.12.1944

תוכן העיניינים 04................................... הקדמה 10. .................... סיפור המשפחה 30........................... נער ירושלמי 40........................ השרות הצבאי 102. ...................... לאחר הנפילה 112................................... אפילוג 123......................... עץ המשפחה

3

הקדמה

4

, מיצד זהר, נגב 1966 ספטמבר

5

יוסי אלגמיס - נער ירושלמי מדור הולך ונעלם

שנה לאחר מלחמת ששת הימים פנתה 50 עפרה ששון לבן דודתה, יוסי לוי, וביקשה ממנו להעלות על הכתב את זיכרונותיו , שנפל במלחמה 1 מאחיההאהוב יוסי אלגמיס והתברר לדאבון הלב, שבארכיון «יד לבנים» כלל אין עליו חומר כתוב. יוסי לוי טולטל מהבקשה. מצד אחד, היה ברור שיש לעשות מעשה, מצד שני, המשימה הייתה קשה: איך ניתן להשיג עדויות? הלוא חלק מהאנשים שהכירו את יוסי כבר אינם, ואחרים - עברו כברת חיים ואולי כבר יתקשו לשחזר את מה שהיה. אולם ההחלטה נפלה, והתחיל מסע של מפגשים מרתקים עם חבריו וחברותיו, מפקדיו ופקודיו של יוסי אלגמיס. המסע הציף את דמותו המיוחדתשל יוסי, ובמקביל שרטט את סיפור המשפחה ואולי גם את סיפור החברה הישראלית באותה תקופה של קום המדינה והעשורים הראשונים לאחר הקמתה.

כלוחם, יוסי אלגמיס השתייך לדור ייחודי, שהצליח בכוח צנוע, עם ציוד צבאי מיושן, להוביל לגדול הישגיה הצבאיים של ישראל, ויש אומרים, גם לשברונה המדיני. דורו של יוסי היה דור הצברים הראשון לאחר מלחמת העצמאות, דור שלא ידע אינטרנט, מחשב או טלפון נייד ולא נסע לטיולי תרמילאים מאתגרים לאחר הצבא לערבות דרום אמריקה או ליערות המזרח הרחוק וגם לא הכיר ממש את ״הביטלס״ ומהפיכת ילדי הפרחים. גם הטלוויזיה רק החלה את צעדיה הראשונים בישראל, וספק אם יוסי זכה בימי חייו לצפות במסך הקטן. היה זה דור שגדל עלי ספר ורדיו ונהר לעצרות המונים של בן גוריון ובגין; דור שחלק מהוריו היו ניצולי שואה, פליטים ממדינות מצוקה וחלקם אף חיו עדיין במעברות; דור שביקש להתרחק מהגלותיות בכל מאודו ושאף לסגל לעצמו אורח חיים של «הישראלי החדש»;

ALGAMS מקור השם ״אלגמיס״ אינו ברור. נסים, אביו של יוסי סבר שמקור השם בעיירה הספרדית .1492- ממנה גורשה המשפחה ב

6

דור של לוחמים חילונים, רבים מהם בני קיבוצים, בני ההתיישבות העובדת והערים הגדולות; דור שהושפע עמוקות מהשואה ומגבורת הלוחמים שחירפו את נפשם על הקמת המדינה במלחמת השחרור, ואשר היו ‹מגש הכסף› שבזכות קורבן נעוריהם ניתנה לנו המדינה. הדור הזה קרא בשקיקה, בהשתאות ובדמע על מרד המעטים הנואשים בגטו ורשה וגם והצנחנים בפעולות התגמול ובמערכת סיני. ניתן לתאר אותם 101- על מעללי יחידות ה עומדים לצד מוריהם, מי אוּד ֻמצָּל ומי לוחם מהורהר ופרוע בלורית ממלחמת השחרור, ברחבת המסדרים בימי הזיכרון, כאשר שפתותיהם לוחשות חרישית «אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה», ו»באב אל וואד לנצח זכור נא את שמותינו, שיירות פרצו בדרך אל העיר». בולטת תמימותם מכמירת הלב. אמונתם בציונות הייתה מוחלטת. לא היו להם תהיות לגבי המדינה ולא ביקורת על הנהגתה. לאימרה «טוב למות בעד ארצנו» התייחסו במלוא כובד הראש והרצינות. כאשר שרו את «התקווה», לא שרו אותה כהמנון סתם, אלא כתפילה וכמחוז כיסופים וכמיהה, המגשרים בין עבר, הווה ועתיד. על רקע זה, בין היתר, ניתן להבין מדוע דור זה הסתער ללא חת אל מול פני האויב במלחמה, בלא שניקר בתודעת הלוחמים הרהור בדבר צדקת הדרך, במיוחד על רקע הסגר שהטילו מדינות ערב על ישראל, הצהרותיו המתלהמות של נאצר נשיא מצרים, ואמברגו הנשק שהוטל על ישראל על ידי כל מדינות המערב ובכלל זה «גדולת ידידותינו» באותם ימים, צרפת, אשר עוררו בלב רבים, גם בעולם היהודי, חשש שהנה היהודים צועדים לקראת השמדה נוספת. ביטחונם בעוצמתם וביכולתם להדביר את האויב, אולי בשל האמונה הבלתי מעורערת בצדקתם ואולי בגלל תחושתם החריפה של «לא עוד», היה גדול, כך מסופר, מביטחונם של מנהיגיהם בניצחון. והם צדקו! גם אם נביא בחשבון את הנטייה לאידיאליזציה שיש בהתבוננות לאחור, האמור הוא שאיננו עוד. 1967 תיאור נאמן של דור הצעירים הזה של אין כמו שירים כדי להרעיד נימים סמויים של נוסטלגיה ולהחזיר באחת לעבר. ואכן התום והאמונה של הדור באים לידי ביטוי בשירי התקופה מפי התרנגולים, גשר הירקון, החלונות הגבוהים, אריק איינשטיין, שושנה דמארי, הלנה (נחמה) הנדל, אסתר עופרים והלהקות הצבאיות ובמיוחד להקת הנח»ל. את מילות השירים כתבו נתן אלתרמן, נעמי שמר (שגם הלחינה), נתן יונתן, חיים גורי וחיים חפר שאחראים לחלק ניכר משירי מלחמת השחרור. הלחנים היו של סשה ארגוב, משה וילנסקי, יוחנן זראי ונעמי פולני. פס הקול של התקופה כלל פזמונים כמו «כשאור דולק בחלונך», «אהבת פועלי הבניין», «שיר השכונה», «פנס בודד», ״כלניות״, «הרעות נשאנוך בלי מילים», «לי ולך», «לילה ראשון בלי אמא», «אליפלט», «מה קרה לי השד יודע», «סימן שאתה צעיר», «באה מנוחה ליגע

7

ומרגוע לעמל», ״שיירה״ (אַתְּ, שַׁיָּרָתִי, גְּלוּיַת-עֵינַיִם רַק כַּדּוּר-הַמָּוֶת הוּא סוּמָא!״), «מעל פסגת הר הצופים», ועוד ועוד. לאחר שנהרג, גילתה המשפחה שיוסי הקליט בחשאי חלק מהשירים, וביניהם גם שירים של זמרים זרים כמו קליף ריצ›רד, אלביס פרסלי, פול ,”All Alone Am I“ אנקה, ניל סדקה ואחרים בני הדור ההוא. זכור במיוחד השיר של ברנדה לי שנסך בלב השומעים עצבות כבדה בימי השבעה למותו של יוסי ובימים שבאו לאחר מכן. ואיך לא יוזכר שירו של חיים חפר בפי להקת הנח»ל, אשר בוודאי שרו אותו לא כמו בפלס»רים אחרים מאז ועד היום: 7 ) אחת בפלס»ר (פלוגת סיור

«אנו כיתת סיירים הולכים בוואדיות ובהרים, שמש מלמעלה בוערת, יורד הערב, הרוח נח בין השיחים ורק אנחנו עוד הולכים והולכים... דרך מפרכת - אל תפסיק ללכת! סיירים סיירים הלאה סיירים!»

שנה לאחר סיומה, מוסיפות לאַתְגֵר את מדינת ישראל 50 , תוצאות מלחמת ששת הימים מהבחינה המוסרית. נראה שמלחמה זו הביאה, בין היתר, ליצירתה של חברה חדשה מורכבת, אלימה וגזענית, חלקים ממנה חדורים פאנטיות דתית ומצפים בכיליון עיניים למשיח צדקנו. עבור חלק מהם, השירות הצבאי, מטעמים שונים, הוא לעיתים בגדר המלצה בלבד. זו חברה השונה מהחברה הפשוטה, המגויסת והמחויבת, שעל יסודה נבנה צבא שהציל את עמו במלחמת ששת הימים, חברה שהוקיעה את המשתמטים מהשירות כמוקצים מחמת מיאוס. לא בכדי נאמר, שאם חללי מלחמת השחרור היו מתעוררים ערב מלחמת ששת הימים היו מן הסתם מכירים את עמם ומדינתם, בעוד שאם חללי מלחמת ששת הימים היו מתעוררים היום, הם לא היו מזהים לא את עמם ולא את מולדתם ובוודאי שלא את מנהיגיהם. האבסורד הוא שאחד הגורמים המרכזיים לפער בלתי נתפס זה טמון בתוצאות מלחמת ששת הימים, שעל מזבחה הקריבו את חייהם הצעירים. יש להתפלל ולקוות, שלמרות הכול, נהיה ראויים לקורבנם של הנופלים, אם לא בימים אלה אז בימים אחרים שעוד יבואו. בסמטת 1944 בספר זה נגולל את סיפור חייו הקצרים של יוסי אלגמיס, שהחל בשנת הדקל בשוק מחנה יהודה בירושלים והסתיים מוקדם מדי במלחמת ששת הימים בפרברי העיר חאן-יונס.

8

, צומת קסטינה 1966 ינואר

9

סיפור המשפחה

10

שורה עליונה: אסתר אלברטו, סבא יוסף, פוליקסני, דינה, סבתא מזלטוב, נסים וג׳ודי | , משפחת אלגמיס 1924 שורה תחתונה: ראשל על בירכי סבא, אליהו וגבריאל משמאל למעלה תמונת ג׳קו שטרם נולד בזמן הצילום

, קלר ונסים, זוג צעיר 1937

11

זוג ציוני צעיר

ונסים אלגמיס, 1 , באיזמיר שבטורקיה, באו בברית הנישואים קלר טוריאל 1937 במרץ 15- ב שני יהודים צעירים שהכירו במסיבה במסגרת הקהילה ונפשותיהם נקשרו זה בזו. קלר .1908 , ונסים יליד 1913 ילידת שני בני הזוג הגיעו ממשפחות חילוניות אמידות בעלות אוריינטציה ציונית. אביה של קלר, ראובן טוריאל, היה בעל מטעי טבק ואמה, מזלטוב, הייתה עקרת בית וילדה שישה ילדים (אחד מהם נפטר בילדותו). השפעתה על ילדיה הייתה עצומה. קלר ואחיותיה למדו בבתי ספר צרפתיים והתחנכו באווירה צרפתית. אגב, ההשפעה הצרפתית על יהודי טורקיה ניכרה גם באופן שבו נֶהֱגָה השם «מזלטוב» – «מזלטו» ללא סיומת ה»ב», כמקובל בצרפתית לגבי עיצורים בסוף מילה. בבית דיברו לאדינו. ראובן, אביה של קלר, ירד מנכסיו ונפטר מהתקף לב בגיל צעיר, ואמה מזלטוב נותרה אלמנה עם חמישה ילדים קטנים, אותם גידלה בעצמה, בסיוע כלכלי צנוע של נסים. אביו של נסים, יוסף, היה בעל מאפייה. אמו של נסים, גם היא מזלטוב, נפטרה בגיל צעיר, לאחר שילדה תשעה בנות ובנים. נסים נשלח לבית ספר אמריקאי והתחנך בשפה האנגלית. כאשר פגש את קלר, היה כבר סטודנט באוניברסיטה האמריקאית באיזמיר. למרות מעמדה האיתן של הקהילה היהודית בטורקיה, הכמיהה לארץ ישראל הייתה טבועה בתרבותם ובהווייתם. סבה וסבתה של קלר, יוסף ותמר פילס, עלו לארץ ישראל 1925-6 , על מנת למות ולהיקבר בה. הם נפטרו בשנים 20- של המאה ה 20- בשנות ה ונקברו בהר הזיתים. כמוהם עלו ארצה כדי למות ולהיקבר בה זקנים נוספים של המשפחה, אשר אחדים מקבריהם ניתן עדיין לאתר במורדות הר הזיתים. קרוב אחר עם 1868 של המשפחה, חיים רחמים יוסף פרנקו (החרי»ף), עלה לארץ ישראל בשנת אשתו אסתר מזלטוב וילדיהם, היה רבה של העדה הספרדית בחברון ומחלוצי היציאה מהרובע היהודי בעיר. החרי»ף הוא זה שהקים את בית החולים «חסד לאברהם», שלימים נודע כ»בית הדסה». אין זה מפתיע, אפוא, שהצעירים מימשו מיד עם חתונתם את ההחלטה שקיבלו ערב נישואיהם – לעלות לארץ ישראל, ובערב יום חתונתם ממש עלו לארץ באונייה ״פולוניה״, ושמו פעמיהם לירושלים, לשכונת מקור ברוך, שם היה לנסים חבר בשם יצחק חביף, שעלה ארצה שנה לפניו. יצחק אירח אותם בנדיבות, בעוד הם בודקים את האפשרויות העומדות בפניהם בארץ החדשה. החברות בין שני הגברים עתידה להתפתח לחברות בין שתי משפחות, שהפכו בעצם למעין משפחה אחת מורחבת. שלא כמו נסים וקלר, , לפני מלחמת השחרור, לא היו 40- וה 30- מרבית יהודי טורקיה שעלו לישראל בשנות ה בוגרי אוניברסיטאות ואף לא בנים למשפחות עשירות. הם היו ציונים נלהבים, פשוטים, עדינים, שמחים ותמימים משהו, שעלו לארץ ממדינה שכיבדה את יהודיה והגנה עליהם.

.1492- ממנה גורשה המשפחה ב Teruel מקור השם, כפי הנראה , בעיר הספרדית

12

הם בחרו אידיאולוגית לחיות במדינה יהודית, אף שהיו חילונים, מבלי שהיה הכרח שיעזבו את טורקיה, שכה היטיבה עימם. חשיבות עצומה הקנו לחינוך, לדרך ארץ, לניקיון וסדר ולכיבוד הזולת. שנה שלמה חיפש נסים את דרכו. מילדותו חלם להיות רופא, אך נוכח לדעת כי האחריות לפרנסת המשפחה אינה מאפשרת לו להגשים את החלום. לבסוף החליט ללכת בדרכי .3 אביו, ובכספים שהביא עמו מטורקיה רכש מאפייה בשוק מחנה יהודה, ברחוב הדקל באותו בניין, בקומה השלישית (או הרביעית אם סופרים גם את קומת המרתף), רכש גם דירה בת שניים וחצי חדרים, כך שהבית והעבודה נמצאו באותו בניין. ילדיו שמעו אותו לא אחת מתלוצץ שהרי»ש התחלפה באל»ף, ובמקום רופא היה לאופה. מאפיית אלגמיס הפכה למוסד ידוע בשוק מחנה יהודה ובירושלים. נאפו בה לחמים וחלות בלבד, שטעמם ושמעם יצאו למרחוק. נסים ניהל את המאפייה בתבונה וביד רמה ופרנסת המשפחה הייתה מצויה תמיד. נולדה בתם הבכורה של קלר ונסים ונקראה «מזלטוב» (מתילדה) על שמן 1938 בינואר של שתי הסבתות, אמו המנוחה של נסים ואמה של קלר. מיומה הראשון נקראה «מתי». .1939 עפרה נולדה כשנתיים אחר כך, באוקטובר קיבל משק הבית של משפחת אלגמיס תוספת נכבדה. סבתא מזלטוב 1943 בשנת ובנותיה, אחיותיה בנות העשרה של קלר, עליזה ונלי, עלו בדרך לא דרך מטורקיה לארץ ישראל. הנשים לבית טוריאל זכו לעלות מכוח הסרטיפיקט (היתר עלייה מטעם המנדט הבריטי ששלט אז בארץ) של יוסף אלגמיס, אביו של נסים, אשר נפטר ולא זכה לעלות ארצה בעצמו. במשפחה שררה התרגשות גדולה לקראת בואן של הסבתא והדודות, עד כדי כך שמתי ועפרה חלוקות ביניהן עד היום מי מהן נסעה עם נסים לקבל את פניהן ומי ישבה על מרפסת ביתם וחיכתה במתח לבאות. כך או כך, העולות החדשות הגיעו היישר לדירה ברחוב הדקל ושם התגוררו. בדירת שניים וחצי החדרים חיו עכשיו שבע נפשות, אך איש לא התלונן על צפיפות. הבית שקק חיים. הדלתות היו פתוחות אל השכנים, אורחים באו והלכו, נשות המשפחה היו עסוקות כל העת בבישול, בכביסה, במטלות הבית ובגידול הילדים (הילדות בינתיים). הכנת האוכל תבעה זמן רב. כל יום התקיים דיון על התפריט לאותו יום, ובהתאם להחלטות נפתחה שרשרת אינסופית של קניית מצרכים, קילוף, חיתוך, בחישה, ערבוב, לישת הבצקים וטיגון. בצהריים תמיד עמדו במטבח סירים גדולים ומהבילים והדיפו ריחות של אוכל חם וטרי. על אוכל מיום אתמול איש לא העז לחשוב אפילו. נסים הגיע הביתה מהמאפייה ובידיו לחמים טריים, חמים וריחניים, שנאפו זה עתה, וכולם ישבו יחד לאכול צהריים. לאחר מכן הושלך הס בבית, וכולם פרשו ל»סייסטה». גם הניקיון התבצע על ידי נשות המשפחה. את משק הבית עזרה לנהל פטמה, עוזרת ערבייה שהגיעה משכונת שייח› באדר, כפר ערבי במערב העיר (במקום בו נמצאים היום בנייני האומה וגבעת רם). פעם בשבוע היה יום כביסה. לשם כך הגיעה עוזרת מיוחדת. הבית כולו גויס. את הכבסים הרתיחו בדודים על האש. את הכביסה תלו על חבלים עם גלגלות שנמתחו מעל הרחוב, בין מרפסות הבניינים.

13

לעתים קרסו החבלים מעומס הכבסים, ואז קלר העדינה הייתה אוספת אותם ביגיעה רבה מהקרקע, רק כדי להחזיר אותם שוב אל הדוודים. בימי החורף הקרים הניחו את הכביסה הרטובה בבית על יד תנורי הנפט. ביום הכביסה התבסס התפריט על מאכלים קלים יותר לבישול, כמו «ביצים במיץ עגבניות» - שקשוקה בלעז. ביום שישי ושבת היו מאכלים מיוחדים אשר כללו בוריקיטס, בויוס (מאפה ממולא בתרד) ווובוס חמינדוס (ביצים קשות חומות שבושלו לילה שלם ושהן «החמין» של יהודי טורקיה). שפת הדיבור בבית הייתה לאדינו. הילדות דיברו אף הן את השפה, וכאשר רצו המבוגרים לעסוק בעניינים המיועדים «למבוגרים בלבד», עברו לדבר בצרפתית, השפה שבה התחנכו קלר ואחיותיה. באותה עת באירופה כבר השתוללה המלחמה, אך בירושלים עדיין לא היה מושג על גודל השבר. אמנם היישוב היהודי בארץ היה תחת שלטונו של המנדט הבריטי, ופעילות המחתרות הייתה בשיאה, אך נוכחותם של הבריטים לא הטילה אימה על התושבים, היחסים עם הערבים היו טובים ומרבית פועלי המאפייה היו ערבים.

מאפיית אלגמיס, שלוש הדלתות בקומת הקרקע

, ירושלים 3 הדירה ברחוב הדקל

14

בן נולד במשפחת אלגמיס

בבית החולים «ביקור חולים». מתי ועפרה זוכרות את 1944 בדצמבר 24- יוסי נולד ב הדילוגים של אביהן גבה הקומה השועט במדרגות, ומכריז בקול לאוזני כול: «נולד לי בן, קלר ילדה בן». יש לזכור כי בהיעדר אולטרא-סאונד באותם הימים, לא ידעו את מין הילוד אלא בלידתו, ולכן לא רק שהייתה כאן שמחה עצומה, אלא גם תחושה ניסית ומרוממת נפש, על הבן הזכר שהגיע לאחר שתי הבנות האהובות. התינוק נקרא כמובן על שמו של יוסף, אביו של נסים. הברית נערכה באולם הבריתות הקטן בבית החולים, ומתי זוכרת את עצמה יושבת בכוך החלון ומנסה להציץ אל התינוק מבעד ליער האנשים שהצטופפו סביבו. בחודשים הראשונים ישן התינוק בחדר השינה עם הוריו. זו הייתה תוספת שולית גם אחיו של נסים, 3 לצפיפות בבית, כי סמוך להולדתו של יוסי הצטרפו לדיירי הדקל גבריאל וג›קו אלגמיס. וכך נראו סידורי השינה: קלר ונסים, כאמור, בחדר השינה עם יוסי הקטן. חמש ה»גרציות» (הסבתא, הדודות והבנות) בסלון בשלל מיטות שנשלפו בלילה מתחת למיטות אחרות ובבוקר נדחפו בחזרה למקומן, ושני הדודים בחצי החדר. בדירה היה חדר שירותים אחד ולמרבה הפלא הוא הספיק לכולם. מילדותו היה יוסי, שבחיבה כונה «יוסיפצ›י», עטוף באהבה ובמטפלות. מתי הבכורה לא סבלה כלל מתסמונת האחות הגדולה שעליה מוטלת האחריות לאח הקטן. כל נשות הבית התחרו ביניהן על הטיפול ביוסי, ויותר מכולן – פטמה העוזרת הערבייה. יוסי היה אהבתה הגדולה. גרו משפחות מכל המוצאים, 3 בשכונה התקיימה שגרה נעימה. בבניין ברחוב הדקל ספרדים ואשכנזים, דתיים וחילוניים, ילידי הארץ, משפחות שמוצאן מחברון כולם חיו בהרמוניה. תואר הכבוד למבוגרים היה «דוד» ו»דודה». תנור מאפיית אלגמיס שימש את משפחות השכונה להטמנת החמין של שבת. ביום שישי, לאחר אפיית החלות והלחמים, שימר התנור את חומו שעות ארוכות. ילדי השכונה הגיעו בשעות אחר הצהריים, נושאים סירי חמין שהוטמנו בתנור עד למחרת בבוקר. ניתן ללמוד על קשרי השכנות הקרובים גם בסיפור הבא: בתקופה מסוימת בילדותו הצעירה – יוסי אהב את המאכלים של משפחת ליברמן – כדי שיהנה מן האוכל, קלר לא היססה להביא בסתר את המאכלים שבישלה למשפחת ליברמן, ויוסי אכל אותם בהנאה מרובה ושיבח את המאכלים ש»הכינה» גב› ליברמן וערבו לחיכו. משפחת אלגמיס ניהלה אורח חיים חילוני, אך נסים הלך לתפילות השבת בבית הכנסת של «האיזמירליז», בין רחוב יפו לשכונת «מקור ברוך». בקרבת הבית ברחוב הדקל היה בית כנסת אשכנזי, כך שגם הניגונים האשכנזיים היו חלק בלתי נפרד מפס הקול של משפחת אלגמיס. בליל שבת התקיימה ארוחת שבת מסורתית, תמיד עם אורחים עם Avre tu Puerta( קידוש וזמירות בלאדינו, שכללו שירים (קנטיקס) כמו פתחי את הדלת ). מתי Noches Noches( ) ולילות לילות Tres Armanikas( ), שלוש בנות הפלא Serada

15

, נסים בכר, מרגלית בכר, עליזה לוי, קלר אלגמיס, נסים אלגמיס, בעגלה אלעזר בכר ועל ידו יוסי אלגמיס 1948

ועפרה למדו בבית הספר הדתי לבנות «אוולינה דה רוטשילד», שנבחר לא בשל דתיותו, אלא בשל רמתו החינוכית והלימודית הגבוהה וייתכן גם בשל האנגלית שהייתה שפת חובה בו. הבנות הבינו את ההבדל בין אורח החיים בבית לבין זה הנדרש בבית הספר, וחיו בשלום עם השוני. בכלל, הן זוכרות ילדוּת בטוחה ומוגנת. גם בתקופת המנדט הבריטי, הן אינן זוכרות אווירה של איום וטרור. לעיתים בצהרי יום, עם סיום הלימודים, היה אבא נסים מגיע במונית לבית הספר, ולוקח את הבנות לקולנוע, להצגה יומית. הבית היה ספוג בתרבות אירופאית. ברדיו התנגנו אופרות ומוסיקה קלאסית למיניה. נסים אהב מאוד גם שירים בלאדינו אשר לא אחת הושמעו בפינה הספרדית ברשת ב› מפי גדול משוררי הלאדינו יצחק לוי. על השידה ליד מיטתה של קלר היה תמיד ספר פתוח. היא הרבתה לקרוא, וגם לעיין בקביעות במילון «פטיט לרוס» – המילון הצרפתי- צרפתי הידוע, שהיה מלווה באיורים קטנים. האלגמיסים הרבו לארח. כאשר התכנסו בבית בני משפחה ואורחים, הייתה השפה העברית משתכחת באחת וכולם היו עוברים לדבר לאדינו - שפה שהיהודים לא נטשו וגרו מאות בשנים במדינות אחרות. 1492- אף כי גורשו מספרד ב קלר ונסים מצאו גם זמן לצאת בערבים לבתי קפה, מתלבשים יפה ומזכירים לכולם שהם עדיין הזוג הכי יפה בעיר – הוא גבוה וחסון והיא לידו, נמוכה, עדינה ועיניה הירוקות מאירות בפניה היפים. בית קפה אהוב במיוחד על המשפחה היה «היוזם» בתלפיות, וגם עין כרם הייתה יעד לטיולים משפחתיים.

16

יציאה משפחתית עם יוסי הייתה חגיגה בפני עצמה, כאשר כל בני המשפחה תובעים לעצמם את הזכות לדחוף את העגלה. יוסי היה «ילד בהזמנה». מתינוק חייכני ומאיר עיניים גדל להיות ילד פעיל ועמלני. כבר בגיל צעיר ניתן היה להבחין בידי הזהב שלו. הוא אהב מאוד לבנות ב»אבני פלא» (הלגו של אז) ובאבני «מכנו» (אבני פלא למתקדמים). היה לו מעין ג›יפ קטן עם פדלים (דוושות) שבו היה מדווש בדירה הקטנה ובחצר. «היו לו ידיים נהדרות», מספרת עפרה, «הוא היה בונה מבנים שונים מ›מכנו› ומ›אבני פלא›. כששירתתי בצבא, הייתי מביאה לו ‹בלזה› (מעין עץ רך), וממנו היה בונה דגמים של מטוסים». כשהתבגר התקין בבית אקווריום גדול ומרהיב וגידל שם דגים במסירות. נושאים צבאיים עניינו אותו מאוד ובבית נאספו על ידו בשקידה ביטאוני «במחנה» וביטאוני חיל האוויר.

, נסים ויוסי אלגמיס 1953

17

ימי מצור

התקבלה באו»ם ההחלטה על «תוכנית החלוקה» – סיום המנדט 1947 בכ»ט בנובמבר הבריטי בארץ ישראל וחלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. החלטה זו, שעוררה שמחה עצומה ביישוב היהודי והתנגדות קשה בקרב תושבי הארץ הערבים, היוותה את האות להתחלתה של מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה, הייתה ירושלים אמורה להיות בשליטה בינלאומית, אך מהרגע הראשון עמדה העיר בלב המאבק. ליישוב היהודי עדיין לא היה צבא סדיר, אך הכוחות הלוחמים השונים - ההגנה, הפלמ»ח, האצ»ל והלח»י – ניהלו פעילות לחימה כנגד כוחות ערביים, אף הם לא סדירים. עם הכרזת והצטרפות מדינות ערב למלחמה, הפכה המלחמה לעימות בין 1948 המדינה במאי צבאה הצעיר של מדינת ישראל לצבאות מדינות ערב. עפרה ומתי זוכרות את השמחה וההתרגשות של ההכרזות ההיסטוריות, והן זוכרות גם איך יוסי, אז ילד בן ארבע, הסתובב עם תרנגולת שקיבלו מקרוב משפחה במושב. את התרנגולת החזיק יוסי בחוט שנקשר לרגלה, וגם שם נתן לה: «מדינה» (במילעיל). משפחת אלגמיס הייתה קשובה וערנית להתרחשויות, גם אם לא נטלה חלק פעיל בלחימה. המשפחה הגרעינית לא הייתה בעלת זהות פוליטית מובהקת, אך קרובי משפחה ומכרים בסביבתה השתייכו בעיקר לאצ»ל. רוברט רַבֵּנוּ לוי, בעלה של עליזה, אחותה והצטרף לגרעין 44-1943 של קלר, ואביהם של יוסי ובני לוי, עלה ארצה מטורקיה בשנת של טורקים בקיבוץ תל יוסף. לקבוצה הטורקית השתייכה אחייניתו של נסים אלגמיס, ודרכה הכיר רוברט את עליזה, והשניים הפכו לזוג. רוברט היה איש אצ»ל. בפולקלור המשפחתי נודע סיפור כיצד היה רוברט אמור להזהיר מדביקי כרוזים מפני הבריטים ברחוב בן יהודה. ההתראה הייתה באמצעות שריקת המנגינה «וולגה וולגה». משום מה החמיץ רוברט את התקרבותם של שוטרים בריטיים, וכאשר הבחין בכך, במקום לשרוק, פרץ בצעקות «וולגה, וולגה». רוברט לחם במסגרת האצ״ל בירושלים במלחמת השחרור ונפצע בעינו בהגנה על קיבוץ רמת רחל. בתקופת הלחימה היו תושבי ירושלים חשופים לירי המרגמות מירדן, אך בדירה במחנה יהודה לא זכורה היסטריה. מקלטים לא היו, ובעת הישמע אזעקה היו כולם נאספים בנקודה אסטרטגית בבניין שנחשבה מוגנת יותר ממקומות אחרים. ירושלים הייתה במצור. מתחילת הקרבות הגישה אליה הייתה חסומה. בעיר שרר מחסור גדול. מצרכים חיוניים, כמו מזון או נפט לבישול, חולקו בהקצבה, על פי תלושים. המצב הלך והחמיר, ובשל המחסור בדלק, הופסקה גם אספקת החשמל הסדירה. עם יציאת הבריטים הופסקה גם אספקת המים לבתים והתקיימה חלוקת מים במשורה לתושבים באמצעות מכלים שהובלו ברחובות במכוניות או בעגלות רתומות לסוסים. המחסור הורגש פחות בקרב בני משפחת אלגמיס, אשר כבעלי מאפייה היו אמונים על שירות חיוני של אפיית לחם (בשלב מסוים עמדה ההקצבה לנפש על חמישית כיכר לחם ביום), ולכן לרוב אספקת קמח ומים למאפייה הייתה סדירה. מתי זוכרת שלעיתים נסים היה מצטרף לשיירות הנוסעות לתל אביב, כדי להשיג שמרים לאפייה, שלא הגיעו בצינורות

18

האספקה הרשמית. על דלת הבית היו מתדפקים לא פעם אנשים שהגיעו לחרפת רעב, וקלר ונסים סייעו כמיטב יכולתם. בפרוץ מלחמת העצמאות נעלמו הערבים מהשכונה, ביניהם הפועלים מהמאפייה וגם פטמה העוזרת. אך יום אחד הופיעה פטמה לפתע, על מנת לקבל בחזרה תכשיט שהשאירה אצל קלר כמשכון עבור הלוואה. כדי שתוכל להיכנס לאזור שהיה עכשיו «יהודי», החליפה פטמה את התלבושת המסורתית הערבית שלה בבגדים מערביים, וכך, כשהיא בתלבושת מערבית לא אופיינית זו, ראתה משפחת אלגמיס בפעם האחרונה את פטמה, דמות שהייתה חלק בלתי נפרד מהבית ומשנותיו הראשונות של יוסי.

, נסים, קלר, לורה חביף, יצחק חביף, מלפנים - יוסי, שרה חביף, סילביה חביף, משה חביף 1947

, יוסי אלגמיס בבית ספר תחכמוני 1950-51

19

, הבאת ביכורים בחג שבועות בכיתה א׳ 1951

, חג שבועות בגן הילדים 1951

20

השכונה

עם תום המלחמה חזרו החיים במשפחת אלגמיס למסלולם. הדירה ברחוב הדקל נפרדה מחלק מהדיירים. עליזה נישאה לרוברט (לימים משנה למנכ»ל משרד התקשורת, שופט בית הדין של ההסתדרות הכללית ופעיל פוליטי בולט בתנועת החירות והליכוד)

, יוסי ומתי אחותו בחוף טנטורה 1953

ועברה לבית משלה באבו-טור. סבתא מזלטוב עברה לגור עמם. נלי נישאה ליעקב (ז›ק) ישראלי, רופא צעיר (לימים מנהל המחלקה הנוירוכירורגית בבית החולים בילינסון) ועברה לגור בתל אביב. ג›קו התחתן ועבר אף הוא לבית משלו. גבריאל נשאר אמנם רווק עוד שנים ארוכות, אך גם הוא עזב. יציאת הצעירים לחיים משלהם נתפסה כצעד טבעי ומבורך, מה גם שהקירבה ההדוקה נשמרה. הירושלמים בחבורה המשיכו לשמור על קשר יומיומי, והבית המשיך להיות פתוח ומכניס אורחים. גם עם נלי, התל אביבית החדשה, נשמר קשר הדוק, ויוסי המשיך לגדול במשפחה עתירת דודות, דודים והווי משפחתי, בתוך שכונה מלאת הרפתקאות וריגושים. ה»שכונה», או נכון יותר, חבורת ילדי השכונה, הייתה מרכז חייהם של כל הילדים, אשר בילו ביחד כל רגע פנוי - ברחבת הבניין, ברחוב ובדירות הקטנות. בקומה של משפחת אלגמיס גרו חמישה חברים: יוסי, שלום מנדבלאום, אלעזר בכר, אורי ליברמן ושמוליק שפיצר, ובבניין גרו גם איציק קנטי ומשה נחמן. אליהם הצטרפו גם

, הדוד רבנו לוי ויוסי רכוב על כתפיו 1948

21

, יוסי ועליזה ביום העצמאות 1948

, קלר, מרגלית בכר, ויולט אלגמיס, מלפנים: 1950 אלעזר, יוסי, יעקב בכר ועפרה

22

, נסים, לורה, יצחק חביף, קטי, יעקב טוריאל, יוסי, יוסף רוסו, שרינה, קלר, סבתא מזלטוב טוריאל ועליזה לוי 1950

23

ילדים נוספים מהשכונה, כמו יוסי מינץ ואחרים. משמות המשפחה של הילדים ניתן להיווכח שהבניין והשכונה היו רב-תרבותיים עם ייצוג לכל העדות. ילדי החבורה, שהיו כל היום יחד, שיחקו כדורגל, מחניים או «סטנגה» בין המדרכות, או המציאו לעצמם תחרויות מאתגרות, כמו מי יטפס מהר יותר על צינור הביוב ויגיע לקומה השלישית. יוסי היה ראש החבורה, גבוה, זריז ומהיר. על כל צעד שלו, היו האחרים צריכים לעשות צעד וחצי. שלום מנדלבאום מספר סיפור קטן שבו השד העדתי יצא מהבקבוק אבל מכיוון לא מקובל: יום אחד ביקש יוסי להשתחרר מתפקידו כראש הקבוצה, והציע, לצורך קביעת המחליף, תחרות טיפוס על קיר בגובה שבעה מטר. שלום הזריז התאמץ והגיע ראשון. כשדרש מיוסי את המינוי המובטח, הודיע יוסי שהוא מתחרט ומתכוון להישאר בתפקידו. שלום מפרש בצחוק, שייתכן שהסיבה לכך היא היותו האשכנזי היחיד בחבורה. שאר החברים היו ספרדים ואף דיברו ביניהם מדי פעם בלאדינו.

אגב, אחותו של שלום, ברכה, יפהפייה ידועה בירושלים של אז (התחתנה עם יוסי חסידוף מעשירי העיר), הייתה מאוהבת ביוסי בשנות הנעורים. היא הייתה מתבוננת ביוסי כשישב במרפסת ביתו, אבל כשיוסי היה מבחין במבטה ושולח לעברה קריצה, הייתה מאדימה כסלק ונמלטת לביתה. המקום שהתפנה עם עזיבתן של נשות טוריאל לא נשאר ריק. משפחת אלגמיס מטורקיה - אחיו של נסים, אלברטו, עם אשתו אלגרה וילדיו - עלתה אף היא ארצה והשתכנה בחדר שהתפנה עם עזיבתן של בנות טוריאל. אח נוסף של נסים, אלי, עלה אף הוא וגם לו נמצא מקום בדירה הקטנה. בנם של אלברטו ואלגרה, גבריאל בן הדוד הקטן (להבדיל מהדוד הגדול גבריאל), היה צעיר מיוסי בשנתיים, ויוסי הפך עבורו למעין אח בכור, מדריך וחונך. את המילים הראשונות בעברית למד גבריאל מיוסי: אמא, אבא, דודה, דוד. «לא עבר זמן רב», מספר

גבריאל, «ולמדתי מילים רבות בעברית, אבל יוסי נשאר המדריך שלי. הוא לימד אותי את הלכות השוק של מחנה יהודה, והכיר לי את הסמטאות השונות וכן את רחוב אגריפס המגיע עד לקולנוע עדן». יוסי גם הראה לגבריאל מחסן בקרבת הבית שבו ארגזי קרטון, והסביר לו שזהו מחסן לחלוקת מצרכים לנזקקים. הכול ביוסי ריתק את גבריאל – גם הצעצועים היוקרתיים שלו, שהעידו כי נסים וקלר לא חסכו פינוקים מבנם. «ליוסי הייתה ערימת צעצועים תוצרת אנגליה, צעצועים שמשכו את ליבנו, ביניהם תרנגולת מפח צבוע בצבעים עליזים שהייתה הולכת ומטילה ביצים צבעוניות. הייתה לו רכבת על פסים, גם היא מתוצרת אנגליה. היה ברור שדברים טכניים מושכים את לבו ומרגשים

24

אותו». רגעי אושר זכורים לגבריאל כאשר יוסי נתן לו לנהוג בג›יפ «הצבאי» שלו ברחבת הבניין. «יוסי לימד אותי איך לפדל בג›יפ ואני נסעתי בו, מתרגש כולי כשיוסי מכוון אותי כל הזמן איך לנסוע». אך בעיקר זוכר גבריאל את יוסי כמנהיג נערץ, הסוחף את חבריו לפעילות בלתי פוסקת. הדירה ברחוב הדקל שוב התרוקנה. אלגרה ואלברטו וילדיהם עברו לדירה משלהם ברחוב דויד המלך (שאז נקרא רחוב המלכה יוליה), אותה חלקו עם הדוד אלי שהתחתן בינתיים עם אסתר, ועם הדוד גבריאל. אלי ואסתר היו חשוכי ילדים. הדוד גבריאל היה רווק שנים רבות והתחתן בגיל מאוחר. המשפחות הקפידו על קיום קשרים הדוקים, והיו מתכנסות בקביעות למשחקי קלפים במוצאי שבתות וחגים בדירה החדשה ברחוב דויד המלך. יוסי היה נלווה להוריו, ובני הדודים היו יורדים למטה לשכונה, לבניין ימק»א המיתולוגי בו שכנו מגרש הכדורגל של בית»ר ירושלים, אולם קונצרטים של התזמורת הסימפונית של קול ישראל, אולם כדורסל ואפילו בריכה סגורה. כאשר בגרו בני הדודים היו יוצאים ביחד לסרטים בעיר. יוסי אהב סרטי הרפתקאות, ולפעמים צפו בשני סרטים ברצף.

יצחק חביף, יוסי אלגמיס, סילביה, שרה ומשה חביף, עפרה אלגמיס

עליזה ורבנו לוי, יצחק ולורה חביף, נסים וקלר אלגמיס, 1950 מלפנים: סילביה חביף, עפרה אלגמיס, | אלברטו אלגמיס שרה חביף, יוסי אלגמיס, משה חביף ומתי אלגמיס

25

משפחת חביף הייתה אף היא חלק מהמעגל החברתי הקרוב של משפחת אלגמיס. כאמור, יצחק חביף היה זה שקלט את נסים וקלר כשעלו ארצה. מאז הקשר הלך והתפתח, הלך והתהדק. משפחת חביף התרחבה באופן דומה למשפחת אלגמיס. גם להם היו שתי בנות – סילביה ושרה, ובן זקונים משה בגילו של יוסי. זיכרונות הילדות של סילביה חביף מעוגנים כולם בחוויות המשותפות עם משפחת אלגמיס: סעודות, שבתות וחגים, טיולים ומעשי שובבות למיניהם. הודות למעטפת החברית החמה, גם ימים קשים של מלחמה, מצור וצנע נשארו בזיכרונה כחוויות טובות. גם משפחותיהן של עליזה ונלי היו חלק בלתי נפרד מהמעגל החברתי, בין היתר משום שהאחיות נלי ועליזה התייחסו לקלר, אחותן הבכירה, ביראת כבוד השמורה להורים וקשה להניחשאי פעם המרו את פיה. בעידן של היעדר טלפונים, לא זכור שבוע שבמהלכו

או שמשפחת אלגמיס לא הגיעה 3 משפחתה של עליזה לא עלתה לרגל לרחוב הדקל לאבו-טור לחלות את פניה של מזלטוב, שאהבת הבנות אליה לא ידעה גבול. גם לא זכורה חופשה אחת שנלי ובנותיה לא שהו שבועות ארוכים בירושלים כדי להיות חלק , בביה״ס תחכמוני 1952

, יוסי בתמונת מחזור מ׳ תחכמוני 1958

26

בלתי נפרד מהדבוקה הירושלמית. כמו אחיותיו, שנשלחו לבית ספר דתי בשל איכותו של המוסד, כך גם יוסי נשלח ל»תחכמוני», בית ספר ממלכתי דתי לבנים. הישגיו כתלמיד היו ממוצעים, והוא היה ילד מקובל ואהוב. מבית הספר היה חוזר בכוחות עצמו, חוצה לבד את הצומת הסואן ברחוב יפו הראשי. מתי הייתה מגיעה מדי יום מבית הספר במתח, רק מבקשת לוודא שאחיה הקטן הגיע בשלום, כאילו ניבא לה לבה שלילד הזה צריך לדאוג. , בזמן מבצע סיני, נסעו קלר ונסים עם יוסי לביקור בטורקיה, ו»נתקעו» שם 1956 בשנת במשך תשעה חודשים. מתי כבר הייתה אז בבית הספר לאחיות, ועפרה גרה אצל עליזה ורוברט. מהחוויה הטורקית שעברה על יוסי אין עדויות.

, על גדות הירקון, איזק ולורה חביף, נסים וקלר 1951 מרץ

27

, קלר, נסים ויוסי בטיול לטורקיה 1957

, שמואל ואיסי (גיס של נסים), 1957 בתו מתילדה, יוסי ונסים

, איזמיר, טיול לטורקיה 1957

, קלר, נסים, וירז׳יני ארדיטי ויוסי 1957

28

, קלר, יוסי ונסים אלגמיס 1956

, וירז׳ני ארדיטי (בת דודה של קלר), 1957 יוסי וקלר אלגמיס בביקור בטורקיה

29

נער ירושלמי

30

, יוסי בחצר הגימנסיה 1962

31

תלמיד הגימנסיה העברית

כשהגיע יוסי לגיל תיכון, הוחלט שהוא יכול כבר לקבל חינוך ירושלמי שמתאים יותר לאווירה החילונית ששררה בבית, ויוסי החל את לימודיו ב»גימנסיה העברית רחביה», שנחשבה לאחד משני בתי הספר הטובים והיוקרתיים בעיר. הקשר עם החברים מהשכונה התרופף באופן טבעי, ויוסי היה צריך לבסס את מקומו בבית הספר החדש, שמרבית תלמידיו היו ממשפחות ותיקות, אמידות ומשכילות, אשר למדו קודם לכן בבתי הספר היסודיים בשכונת רחביה. יוסי בן חנן (לימים אלוף בצה»ל), אף הוא לא בן רחביה, למד עם יוסי בשכבה ונוצרה ביניהם סולידריות של כאלו שהגיעו «מבחוץ». ליוסי, כך מספר בן חנן, היו שני יתרונות גדולים, שהקלו עליו לבסס לעצמו מעמד: יופי וכישרון ספורטיבי. בלימודים השקיע פחות. מילד שובה לב נהיה יוסי לעלם חמודות, או בסלנג: חתיך הורס. גבוה כמו אביו נסים, ס»מ), חסון, בעל עיניים חומות בורקות, עור שחום וחיוך 1.85- (גובהו של יוסי היה מעל ל צחור שיניים וכובש. הוא הפך מיד לאהוב הבנות, ובעצם, כפי שמודה מתן וילנאי (לימים אלוף בצה»ל) חברו הטוב בכיתות ט›-י›, «גם אהוב הבנים. כולם היו מאוהבים בו. זאת לא הייתה חוכמה גדולה. הוא היה פרא אציל, יפה תואר, דק גיזרה וחכם. ראית בעיניו את ההבנה העמוקה לכל דבר שקורה סביבו». מתן ויוסי היו חברים בקבוצת הריצה של הגימנסיה על שם צבי דוריאן. «אני זוכר אותו עם מדי הכחול-תכלת של הגימנסיה. אני הייתי הפדלאה הגדולה והוא היה המצטיין. אי אפשר היה להתעלם ממנו».

32

פגישה במגמה הביולוגית

בכיתה י»א (או ב»שביעית» – כפי שנקראה אז) נקשרה נפשו של יוסי בנפש אורה אלישיב (לימים מרבל) שלמדה איתו במגמה הביולוגית. אורה, אשכנזייה, אך גם היא לא בת רחביה, הוקסמה מהנער היפה, עם רגלי הכדורגל החסונות והידיים היפות והציפורניים המושלמות, עם הקסם האישי הגדול והאישיות החברותית. המפגש עם אורה התאפשר בשל העובדה שיוסי נשאר כיתה ונאלץ לחזור על השביעית פעמיים. לאורה, כמו גם לאחרים שהכירוהו בתקופה זו, אין מושג עד היום מדוע יוסי נשאר כיתה, אולם במשפחה זוכרים את הסיבה: יוסי חלה במהלך השנה בדלקת ריאות, מחלה שאז הייתה כרוכה בתקופת התאוששות ארוכה מאוד בת מספר חודשים. בשל הפסד החומר נאלץ לחזור על השנה. יוסי לא היה תלמיד מצטיין, אך כמו אורה אהב מאוד ביולוגיה, וידיעתו במתמטיקה הייתה טובה משלה. בכל אופן, העובדה שנשאר כיתה, כך התרשמה אורה, לא פגעה בביטחונו העצמי. יוסי ואורה למדו יחד במגמה הביולוגית עם המורה אברהם אמיר, שהיה אהוב על שניהם, למרות שהוא חזר וטען, שאורה מסיחה את דעתו של יוסי ובגללה אינו משקיע די בלימודיו. אורה מסרבת לקבל גרסה זו. להרגשתה, תרומתה הייתה הפוכה. היא הייתה זו שדחפה את יוסי, שהיה בסך הכול תלמיד בינוני, והעדיף בדרך כלל ספורט ופעילות עם החברים, להשקיע יותר. מורה נוסף אהוב מאוד ואף נערץ היה הסופר והמשורר דן פגיס. במשך השנתיים האחרונות של התיכון היו יוסי ואורה «חברים» באופן רשמי, וחברות זו נמשכה גם בתחילת השירות הצבאי. החברות הייתה צמודה מאוד. הם הרבו לשהות זה אצל זו וללמוד ביחד. אורה הייתה בת בית בדירה ברחוב הדקל, שם התכוננו יחד לבחינות הבגרות, כשקלר ונסים מפנים עבור הנער והנערה את חדר השינה ללימודים. ואין שום צורך להוסיף מרכאות כפולות או קריצה. החברות בין אורה ליוסי, ברוח אותם ימים, הייתה רומנטית אך לא פיזית. היא אפילו לא זוכרת אם העזו לגעת זה בזו. אבל הקשר היה עמוק מאוד, אפילו ששניהם לא היו דברנים גדולים. יוסי מעולם לא הלך רכיל ונמנע מדיבורים בטלים. כבר כתלמיד תיכון בלט בהופעה מטופחת ובלבוש מוקפד, נקי ומגוהץ. על פרק ידו ענד צמיד עם שמו «יוסי» חרוט עליו, סממן מאוד «טורקי», כפי שמגדירה זאת אורה, ובוודאי לא מקובל בגימנסיה האשכנזית. אף על פי כן ענד אותו

33

, יוסי מימין עם חברים בכיתה י״ב 1963

, בחצר הגמנסיה עם אורה 1963 יוני

צמיד שיוסי ענד

יוסי בגאווה מבלי שהתבייש במוצאו ובמשפחתו. אורה טוענת שמעבר להתאהבות ההדדית, החיבור בינה ובין יוסי היה גם חיבור בין לא שייכים, למה שהיא מגדירה «החבורה הסנובית». «היינו אאוטסיידרים במידה מסוימת, אפילו נטע זר. אולי בגלל זה נאחזנו זה בזו. לא באנו מרחביה, המוצא שלנו היה שונה משל רוב התלמידים». היא לא בטוחה שהגימנסיה לא הייתה טעות, עבור שניהם. למרות שיוסי לא הראה שום רגש נחיתות, ולמרות שידעה, גם אז וגם אחר כך בדיעבד, שבנות רבות לטשו עין אל יוסי, היא לא משוכנעת שהגימנסיה הטיבה עמו. לדעתה הצבא הוא זה שהצליח להוציא ממנו את מיטבו ולחזק את ביטחונו העצמי. גם אורה זיהתה את האהבה הגדולה שרחש יוסי למשפחתו, להוריו ולאחיותיו. להערצה מיוחדת זכתה מתי, האחות הבכורה שכבר יצאה ללימודים בבית הספר לאחיות ונישאה לדויד ששון והשניים עברו להתגורר בבית 1962 לד»ר גבי מרשק. גם עפרה נישאה בשנת הכרם. למרות הבדלי הגילאים, ואולי בשלהם, ראה יוסי בביתם של עפרה ודויד בית נוסף. הוא היה מגיע אליהם עם אורה לביקורים בתקופת התיכון, וגם בתקופת השירות

34

הצבאי, בשבתות ובחופשות, לשתות קפה ולאכול בורקס. אורה התרשמה, שכשם שיוסי אהב והעריץ את משפחתו, הם העריצו אותו, כבן יחיד הממלא אחר כל הציפיות. היא סבורה שלאהבה ולהערצה ממשפחתו הייתה תרומה מאוד חשובה בבניית ביטחונו העצמי. אורה ה»אשכנזייה» ויוסי ה»טורקי» לא נתקלו בשום בעיה במשפחותיהם על רקע השוני במוצא העדתי: כאמור - אורה הייתה בת בית במשפחת אלגמיס, וגם יוסי התקבל בשמחה במשפחת אלישיב. התרשמותה של אורה, מייחודיותו של יוסי ומאחוות האאוטסיידרים ששררה ביניהם, היא יחידה. משאר הדוברים והמתראיינים עולה תחושה של שוויון, של קבלה ושל אחדות. איזו מהתחושות נכונה? קשה לדעת. בני משפחת אלגמיס שמרו על זהות טורקית מגובשת, על משפחתיות הדוקה ועל מסורת, מנהגים ושפה, אך, יחד עם זאת, היו מחוברים לישראליות, לתחושת קיבוץ הגלויות ובניית חברה חדשה. למתי ולעפרה היו חברות מכל העדות, בשכונה חיו בקירבה ובשלום משפחות מכל התפוצות, ליוסי היו חברים מעדות שונות והבניין עצמו היה מופת של שכנות טובה בין ספרדים ואשכנזים.

, יוסי בתקופת הגימנסיה 1961

, יוסי בחצר הגימנסיה 1963

35

מצד אחד, קשה להאמין כי זו ראייה נוסטלגית בלבד, אך, מצד שני, גם עדותה של אורה יש לה מן הסתם על מה לסמוך. בחברה של אז, שבה ההגמוניה האשכנזית- מערבית הייתה מובהקת, במיוחד ב»גימנסיה רחביה», אשר נודעה כמוסד אליטיסטי ומאוד אשכנזי באותה תקופה, יש בכל זאת להניח, כי «ספרדים», מוצלחים וכריזמטיים ככל שיהיו, נאלצו להתמודד עם דעות קדומות. בכל מקרה, לא ניתן להשתמש בעדה הטורקית כדוגמה מאפיינת בשיח העדתי בישראל על קיפוח ואפליה. משפחת אלגמיס, וכמוה רבים מבני העדה, היו ותיקים, משכילים, מבוססים כלכלית ובעלי אוריינטציה מערבית. אם סבלו מתחושות מודחקות של אפליה, מרגשות קיפוח סמוי או גלוי, הדבר לא ניכר בהתנהגותם או בשיח בינם לבין עצמם או עם אחרים.

, שירות לאומי 1962 מרץ

36

, יוסי, במרכז, עם חברים בשירות לאומי 1962

37

, כיתה שמינית (י״ב), הגימנסיה העברית 1962

38

, טיול שנתי, יוסי עומד מימין 1962

39

השירות הצבאי

40

, בקורס קצינים 1965

41

הגיוס

התגייס יוסי לחיל השריון, לפלס״ר. בלשונה של אורה: «הצבא היווה 1963 באוגוסט פריצת דרך עצומה עבור יוסי, יציאה למרחב – אולי ממנהרת הגימנסיה החונקת, אולי ממחנה יהודה». בכך לא היה יוסי שונה מצעירים רבים אז, שהצבא היווה עבורם הזדמנות מסעירה לטלטלה, להרפתקה ולעשיית המעשה הציוני הנכון. , לשמש 7 במטרה לספק את צורכי המודיעין של חטיבה 1948 הוקמה כבר בשנת 7 פלס»ר לה «עיניים» ולהובילה בשדה הקרב. הפלוגה השתתפה במבצעים מיוחדים בתחילת שנות והייתה לה מורשת מפוארת, במיוחד כשזכתה, במבצע סיני, לצל»ש הרמטכ»ל, על 50- ה הצלחתה לאתר את מעבר «הדייקה». איתור מעבר זה איפשר לכוחות החטיבה לאגוף את המתחמים המצריים באבו עגילה, לתקוף אותם מכיוונים בלתי צפויים ולהשמיד את הכוחות המצריים שם. לקחי קרבות קודמים ואירוע מסוים שבו ירתה פלוגת טנקים אחת על רעותה הובילו שחנה ב״מחנה נתן״ הסמוך 46 לשנות את מתכונת הפלס»ר ולהצמידה לגדוד 1962- ב מהמתגייסים לשירות 30 , מחזור הגיוס של יוסי, נבחרו 1963 לבאר שבע. במחזור אוגוסט בפלס»ר, במתכונתה החדשה. נועד להיות קציני הסיור של כוח השריון שהלך ונבנה. לכן נבחרו 30- חלק הארי מבין ה רק בעלי נתוני קצונה, מתוך כוונה להכשירם בעתיד כקציני סיור בקבע ובמילואים לשריון. הם נשלחו ל»מחנה נתן», בסיס האם של הפלס»ר. ההחלטה חייבה גם בניית מסלול הכשרה שעדיין לא היה קיים בצה»ל. משכו של השירות באותה עת היה שנתיים וחודשיים, כאשר במהלכו היו החניכים צריכים לעבור את סדרת הקורסים הבאה: ,1 טירונות סיור, קורס סיור, קורס מפקדי סיור, קורס נהיגה, קורס קציני אג»מ בבה»ד מקצועות שריון, קורס מפקדי טנקים, קורס קציני שריון ולבסוף קורס קציני סיור. וכך התחילו יוסי וחבריו את המסלול המפרך. בטירונות הסיור פגש יוסי ירושלמי נוסף - , ושנבחר גם הוא לעתודה החדשה. מאז 1963 אברהם קושניר (קוּשי), שהתגייס בנובמבר הפכו השניים לצמד בלתי נפרד ועשו את כל המסלול יחדיו. חבר נוסף שאותו פגש יוסי בטירונות הוא גיורא מורג. כשנה וחצי חיה הקבוצה הנבחרת ביחד, אחד בתוך השני, ב»מחנה נתן», בשטחי הנגב הנרחבים, בנחל לבן בואכה בארותיים, בחצבה בערבה, בניווטים הרגליים והממונעים. גם להרי יהודה הגיעו, ואפילו לגליל (שם שמרו על תחנת השאיבה של המוביל הארצי שהוחל אז בבנייתו). מיטיב לתאר את הימים הראשונים בצבא, חברו של יוסי, עמירם כהנר: «הגענו לבסיס קליטה ומיון בתל-השומר ללא מושג וללא ידע מוקדם מהן האפשרויות העומדות בפנינו בצבא.

42

היה אז תהליך שנקרא «שוק עבדים». פעמיים ביום היו מכנסים את כל המגויסים על ציודם וקוראים שמות. הנקראים נדרשו לעלות מיידית על משאית אשר הניעה ונעלמה לעבר האופק. לנוסעים לא נמסר דבר על המקום אליו הם נוסעים או על החיל אליו הם מצטרפים. לא ידעת אם פניך לצנחנים, לשריון, לחיל הים, או למשטרה צבאית. אלה שנותרו חזרו בבושת פנים אל האהלים עד ל»שוק העבדים» הבא. , עם עוד כמה צעירים המומים וביניהם יוסי 1963 כך הגעתי, בצהרי יום אוגוסט שרבי של למחנה נתן. ירדנו מהמשאית לרחבת עפר לוהטת באמצע המדבר, כל אחד קיבל מיטה, ורב»ט משועמם פקד עלינו לרוץ במעגלים עם המיטה על הגב. מגויסים טריים, רק אז סיפרו לנו שהגענו לסיירת 20- בימים הבאים הצטרפו אלינו עוד כ השריון ונכנסנו לשגרה של טירונות. החל אז תהליך של גריעת אנשים והבאת אחרים, אשר ביקשו להגיע לסיירת מתוך הבנה שזוהי יחידה מיוחדת. תוך חודשיים שלשה התגבשה סיירת השריון ליחידה מסודרת בפיקודו של בנצי כרמלי (בעל הריאה האחת). נקבעו משימות ויעדים, לוחות זמנים, קורס סיור וקורס מפקדי סיור. האנשים היו ברמה איכותית ואישית גבוהה מאוד, קיבוצניקים ועירונים. בתוך הכאוס הזה נרקמו חברויות וקשרים מיוחדים כפי שקורה רק במסגרת צבאית לוחצת.»

43

משכמו ומעלה

מבחינת פרופיל אנשי היחידה, היה יוסי, או כפי שכונה בפי חבריו «אלגמיס», יוצא דופן בכל אפיון. רוב היחידה הייתה מורכבת מקיבוצניקים וממושבניקים, יוסי היה עירוני. מרבית העירונים היו מתל אביב ומסביבותיה, יוסי היה ירושלמי. רוב אנשי היחידה היו אשכנזים. יוסי היה ספרדי. כמו בכל מקום, גם ביחידה בלט בגובהו. הגובה הזה זיכה אותו, על פי הוראות מטכ»ל דאז, בשתי מנות בכל ארוחה וזאת בתקופה שהאוכל ללוחמים חולק במשורה. לא פחות יוצא דופן היה יוסי בהופעתו החיצונית, כפי שמתאר קושי חברו: «כולנו הסתובבנו עם בגדי ב› (מדים שיועדו לאימונים ולפעילות מבצעית. ידועים גם כ»דגמ»ח») זרוקים, קרועים, מוכתמים בגריז ובשמן וספוגים באבק המדבר. אלגמיס היה גם בתחום זה בבדידות מזהרת. היה לו דרך קבע פס גיהוץ קדמי במכנסי הדגמ»ח שלו כאילו יצאו זה עתה מתחת למגהץ». קושי ידע את סוד הקפל. בלילה היה יוסי מניח את מכנסיו מקופלים למשעי מתחת למזרון וכך שימר את קו הגיהוץ. הסוד שקושי לא הצליח לפענח, וגם לא אף אחד מהחברים, היה איך בסוף יום אימונים שכולו פודרה של אבק מדברי, לא רק שקפל המכנסיים נשאר, אלא שגם לא דבק בהם גרגיר אבק. גם נעליו של יוסי נשארו תמיד נקיות ובוהקות. הוא הקפיד על צחצוח יומיומי, ובבסיס נהגו לומר שאפשר להשתמש בהן כבמראה. ההקפדה, הסדר, הניקיון והדייקנות שבאו לידי ביטוי אצל יוסי בהופעה האישית, יושמו בהקפדה יתרה בכל הקשור לנשק ולג›יפ שלו. מעולם לא נמצא בקנה גרגיר אבק מעולם לא ידע מעצור. 03- (המכונה «פיל»), מעולם לא חסר שמן במנוע, ומקלע ה עם סיומם של השלבים הראשונים של קורס הסיור הגיע זמנו של קורס הנהיגה האזרחי. עבור החבר›ה זו הייתה מתנה – האפשרות לצאת מהבסיסים המאובקים ולהתפלש קצת בציוויליזציה. לאחר שיעור הנהיגה ישבו על הברזלים (מעקות עמודים שפיארו בשנים אלו את מדרכות הערים) ו»שטפו את העיניים» בעוברים ושבים. היו כאלה שעשו מאמצים אדירים להיכשל ב»טסט» – מבחן הנהיגה, רק כדי להאריך את השהות בתל אביב. ככל שהתקדמו במסלול כן הלכה החבורה והתגבשה. אחד הבילויים המועדפים עליהם היה ביקור בבית משפחת אלגמיס בירושלים. ההורים של יוסי – נסים הגבוה ולידו קלר הקטנה - קיבלו אותם בזרועות פתוחות. קלר הייתה מגישה את הבוריקיטס, מאפי

ידיה, הכי טובים שיש, ונסים היה מביא פיתות חמות מהמאפייה, וכולם היו יושבים וזוללים. אפשר היה לחוש כיצד ליבותיהם של נסים וקלר מתרחבים מנחת ומגאווה. החברים ציינו את הדמיון הפיזי הרב בין יוסי לבין אביו, שני גברים כהים, גבוהים ואציליים למראה, אבל זיהו שמבחינת האופי נמזגו ביוסי לצד הקשיחות של אביו גם הרכות של אמו.

44

מרכז הבית - גם בתקופת הצבא

יוסי היה מרכז הבית עבור הוריו, אשר עשו עבורו הכול וממש הכול, אך גם בו עצמו היה שפע של רגש ונתינה, שאותם חלק באהבה עם בני משפחתו. בחופשותיו מהצבא להתגורר בירושלים עם בעלה 1965 הצליח לרומם את רוח כולם. גם מתי, שחזרה בשנת ובתה הבכורה, דנה, זוכרת אותו מגיע, מקפץ על המדרגות לדירתם, גומא שלוש-שלוש בבת אחת, בחולצה לבנה ששרווליה מקופלים, רחוץ ונקי עם ריח של בית, מניף את דנה הקטנה באוויר והיא מתגלגלת מצחוק, ממלא את הבית כולו באור יקרות ובשמחה עצומה. שום דבר לא יכול לקרות לו, הרהרה מתי בינה לבין עצמה, שום דבר לא יכול לקרות לאח המדהים, המוצלח, המבריק ומלא האהבה הזה. גם נלי, הדודה התל אביבית, זכתה לביקוריו של יוסי. עבור רבקה, בתה של נלי, הביקורים האלו הם מזיכרונות הילדות המתוקים ביותר. «כשאמרו לנו שהוא עומד להגיע היינו צועקים ‹אלגמיס בא, אלגמיס בא›». במשפחה המורחבת מרובת ה»יוסים» קראו לו אלגמיס, כדי להבדיל אותו מהשאר. «הייתי ילדה קטנה. לא הבנתי כל כך בדרגות ובצבא. אפילו לא ידעתי להגיד מה המיוחד בו, אבל תמיד תמיד רחב ליבנו כשהוא הגיע. השמחה של אמא דבקה בנו». בדרך כלל הגיע יוסי עם חבר נוסף מהסיירת, נלי הייתה מכינה עבורם אוכל ביתי, בעוד נעמי, אחותה של רבקה, הייתה יורדת למכולת כדי לקנות מצרכים שיוסי אהב במיוחד. יוסי היה מגיע ומניף את הילדות הקטנות באוויר. «תמיד פחדנו שנחטוף מכה מהתקרה, אבל זה לא קרה אף פעם. הוא נזהר מאוד». אחר כך הן היו יושבות ומקשיבות מהופנטות לשיחת המבוגרים, גם אם לא הבינו לגמרי את נושאי השיחה. ואם יוסי הודיע שהוא נשאר לישון, החגיגה הייתה כפולה. גם בן הדודה, בני לוי, מספר על הציפייה לבואו של יוסי אלגמיס, ועל ההתרגשות שהיא הסבה לכולם: «כשסבתא מזלטו(ב) שגרה במחיצתנו הייתה מודיעה שיוסי אלגמיס עומד להגיע לביקור, הייתי מתייצב מיד בעמדה הצבאית הנטושה מאז מלחמת העצמאות אשר ניצבה בפינת חצרנו באבו-טור, הפינה האסטרטגית של מפגש הרחובות נחשון ועמינדב, וממתין לבואו. לפעמים אני חושב עד כמה סמלי הדבר שהצפייה הראשונה לבואו של ״אלגמיס״ הייתה בפינה הקרויה על שמו של נחשון בן עמינדב, הגיבור המיתולוגי שקפץ ראשון לים סוף, לפני שנבקעו המים ובני ישראל עברו בהם בחרבה. ברגע שהייתי מבחין בדמותו העולה במעלה הרחוב הייתי רץ חזרה הביתה וקורא בשמחה – אלגמיס הגיע! אלגמיס הגיע! בהגיעו, אחי יוסי ואני היינו מתנפלים ומטפסים עליו בחדווה, עד שהוא היה נאלץ לנער אותנו מעליו. אלגמיס היה הגיבור של ילדותנו. עוד בהיותו תלמיד תיכון, הוא היה עבורנו דמות נערצת ואהובה, לא רק בגלל הדברים שאמר או השיחות הקצרות שקיימנו, אלא בעיקר בשל הרוח שהוקרנה ממנו, נועם הליכותיו, טוב לבו, מאור פניו ורצינותו המחויכת. ברור שגם הופעתו התמירה והאצילית, לבושו המוקפד ומראהו הכללי העצימו את הקסם שנבע ממנו. מודל לחיקוי. כשאני חושב על הביטוי ׳להביט אל על׳ אני רואה את אלגמיס. זכורים לי מודלי המטוסים שבנה מבלזה, מהוקצעים

45

ומעובדים באופן מדויק ומושלם, צבועים בשחור וסמליהם מודבקים בקפידה, ניצבים בתנוחות המראה. אני חש שבמידת מה כאדריכל אני מגשים את השאיפה הזו גם עבורו». יוסי לוי זוכר אותו יושב בדרך כלל בשקט, שומר על ריחוק, כמו מכונס אל עצמו, למרות שהיה ברור שהוא המרכז. כולם נהו אחריו, מנסים לחלץ מפיו מילה או שתיים, והוא, שבוודאי ידע זאת, הסתגר בשתיקותיו - מורם מעם אבל חלק בלתי נפרד ממנו – אצילי, נוכח ומעורב. וזאת יש לדעת, אצל היהודים הטורקים שתקנות נחשבת כמעלה גדולה, בעוד שדברת מיותרת תנמיך את מעמדו של הדברן, גם אם אמר דברי טעם נבונים , נסים, יוסי וקלר אלגמיס בבית המשפחה בירושלים 1966

46

ומאתגרים, ולכן שתקנותו של יוסי הוסיפה והגבירה את ההערכה אליו ואת הרצון להימצא בקרבתו. יוסי לוי מספר שיוסי סימל עבורו את הצבר הישראלי האמיתי הראשון במשפחה, בזכותו הרגישו בני המשפחה שהם נכנסים לטרקלין הישראליות, וגם בשל כך ההערצה והאהבה אליו היו ללא סייג. משום כך, כל מחווה מצדו של יוסי התקבלה על ידי בני הדודים הצעירים בהתרגשות: «יוסי היה דמות חשובה מאוד בחיי. כילד, הערצתי אותו. כמתבגר, הצבתי אותו כמודל לחיקוי, וגם כחייל, ניסיתי ללכת בדרכו. בהשראתו נרשמתי לגימנסיה העברית ברחביה, בית ספר שבו הוא למד; בהשראתו סירבתי ללכת למודיעין חרף דרישת הצבא (מאחר שהייתי בוגר המגמה המזרחנית), ואת הימים הראשונים בצבא ביליתי בכלא צבאי, כי התעקשתי להתגייס לסיירת – ‹סיירת חרוב› של הצנחנים; בהשראתו הלכתי לקורס קצינים; בהשראתו ענדתי את השעון על יד ימין, למרות שאינני שמאלי; בהשראתו החלטתי לא להישאר בצבא, כי כישורי הניווט שלי לא היו די טובים לטעמי, יחסית למה שסברתי שהיו כישורי הניווט הטובים שלו; הצטערתי על שאינני גבוה כמותו; , ליל צליחת התעלה, בצומת טרטור-לקסיקון, 1973 באוקטובר 15- ובמלחמת יום כיפור, ב מטרים ספורים מהתעלה, כאשר הכוח שבו הייתי קצין זוטר, נקלע למארב מצרי שגרם לנו לאבדות כבדות, חשתי צער ועצב עמוקים על אמי, שלמעשה גרה וגדלה עם יוסי והייתה מעין אחותו הבכירה או אמו הקטנה. היא כבר חוותה משבר עצום עם נפילתו של יוסי, והנה, כך הרגשתי בלילה הנורא ההוא, גם אני, בנה הבכור, עלול למצוא את מותו במלחמה». ועוד הוא מספר: «פעם אחת לקח אותי יוסי למשחק כדורגל עם חבריו. הוא קבע שאני אהיה השוער של קבוצתו. חירפתי את נפשי כדי שהקבוצה היריבה לא תבקיע גול וכדי שיוסי יתגאה בי, והם אכן לא הבקיעו גול. על כך זכיתי לקבל ממנו חיבוק ונשיקות חמות רבות וגם מעין כרטיס כניסה לעולם המבוגרים. גיוסו של יוסי לצבא העלה את הערצתנו אליו לשחקים. הנה יוסי מגיע הביתה ענוד דרגות קצין. באותה תקופה התקשינו להאמין שמישהו מקרבנו יגיע לדרגות קצונה. ויוסי לא היה רק קצין, אלא כזה המגיע הביתה בג›יפ, ולא רק כזה המגיע בג›יפ, אלא עם חברות יפהפיות מהקיבוץ (שנראה לנו אז מחוז כיסופים) ומתל-אביב – איש העולם הגדול שמחוץ לירושלים הקטנה של אז. אני זוכר את הכמיהה של בני אחי ושלי בכל יום שבת בדרכנו למחנה יהודה, לביתם של האלגמיסים, לראות את יוסי ולקפוץ עליו למרומי גובהו ולנשקו, ועד כמה התאכזבנו אם לא היה בבית, כאילו כל הביקור היה לשווא. לאחר שהתגייס היינו נוהגים לבדוק מדי שבוע אצל קלר ונסים, אם יוסי כבר הגיע הביתה מהצבא ואפשר לקפוץ לביקור. לדאבון הלב, רק לעיתים רחוקות בתקופת שירותו הצבאי יצא לנו להתראות עמו. בכל מפגש משפחתי דיברו עליו, ותמיד באהבה וברכות אינסופיות. אין פלא, אפוא, שרצינו להידמות אליו בכל מאודנו. בשבעה למותה של סבתנו, מזלטוב טוריאל, הגיע יוסי לנחם היישר מפעולת סמוע. שלא כרגיל, בגדיו לא היו מגוהצים עד קפל אחרון, אלא סתורים ומאובקים. אני זוכר שנראה מהורהר מתמיד, אבל גם רך ופתוח לשיחה. אני כהרגלי התקפתי אותו בשאלות ובקושיות על הצבא, והוא ניסה לענות בסבלנות, למרות שברור היה שראשו ורוחו רחקו למקום אחר».

47

השירות בפלס»ר

השירות בפלס»ר הצדיק את ההילה הרומנטית שנקשרה סביבו. ארץ ישראל שלפני מלחמת ששת הימים הייתה קטנה ואינטימית, ועם גלגלי הג›יפים של הסיירת הם יכלו לכסות את כולה. או כמו שאמרו הלוחמים: «אתה רק מכניס להילוך שני – והנגב נגמר». הם הגיעו לכל ואדי ולכל נקיק מדן בצפון ועד מרחבי שבטה בואכה אילת, ויצאו גם לפעילות חשאית מעבר לגבול. הניווטים הרבים, ברכב וברגל, נועדו להכרת השטח וכלי המלחמה, להתמקצעות ולפיתוח תורת לחימה של יחידת ג›יפים וזחל»מים, קלת תנועה וחדת עין, שתנוע לפני המחנה. הייתה אווירה חלוצית של יצירת משהו חדש. פלס»ר שריון סדירה הייתה רק אחת בכל רחבי הארץ, כך שעל שכם הלוחמים היה מוטל עומס כבד ביותר. הלוחמים כמעט לא יצאו לחופשות. המרחק והניתוק מהבית, בשנים שלמרבית המשפחות עוד אפילו לא היה קו טלפון, חיזקו והידקו את הרֵעות בין הלוחמים, ויצרו הווי יחידה אופייני. הם הכירו את הנגב ככף ידם, והניווטים היו מסתיימים לא פעם בשתיית קפה שחור אצל הבדואים סביב מדורה, כשהלוחמים שרים חרש, מן הסתם, את שירי התקופה (לא בלי לזייף כהוגן). התפתח פולקלור סביב דמויות מיתולוגיות כמו הרס»ר יוליוס, שעל פי השמועה נכשל בשבעה מבדקי קצונה, ושכולם ידעו כי אסור להתקרב אליו ביום שבו מכבי יפו הפסידה. ב»אפטרים» (חופשות של מספר שעות) יצאו החבר›ה ביחד לבאר שבע לאכול סטייק וצ›יפס במסעדה של «מוריס». יוסי היה אחד מהחבר›ה, אהוב ומקובל, חבר נאמן, דואג, מחלק, עוזר, מתוך רוחב לב אמיתי, אך את חבריו האינטימיים היה בוחר בפינצטה, וזאת לא מתוך סנוביזם אלא מתוך ביישנות וסגירות. אם היו מבין העירוניים שבחבורה, שהרשו לעצמם להתנשא מעט מעל הקיבוצניקים, יוסי לא היה שותף לכך. הייתה לו דרך התנהלות משלו – קול ייחודי שאינו מציית לעמדת הרוב. אחד האירועים שמתאר קושי, משקף קו בולט באישיותו. באחד הניווטים הגיעה הסיירת לעין עקב עליונה, קניון צר ועמוק ביותר שבתחתיתו מי שיטפונות שנקוו בגב. גוצי (ישראל גוטמן), שהגיע לסיירת מקורס טיס, ונפל אחר כך במלחמת ההתשה, נעמד בקצה המצוק של עין עקב וקפץ אל מי הגב שבתחתית, כך בספונטניות, מבלי לבדוק את עומק המים טרם הקפיצה, גם לא את טיב הצמחייה שבתחתית. מבלי לחשוב, כולם קפצו בעקבותיו. כולם חוץ מיוסי. הוא היה המבוגר האחראי בתוך חבורה המוּנעת מלחצים חברתיים ומהרפתקנות ללא שמץ שיקול דעת. ליוסי לא היה חשוב מה יאמרו החבר›ה, למרות שבאותם ימים זה היה הדבר הכי חשוב. גם אומץ לב לא חסר לו, כפי שידעו חבריו מהחדירות של הסיירת אל מעבר לגבול ומאירועים אחרים. יוסי רק חשב שראוי לבדוק את עומק המים בבריכה ואת הצמחייה שבתחתית, לפני שקופצים אליה בפזיזות.

48

באחד מניווטי הג›יפים באזור הרי יהודה, ניצלו הלוחמים את הקירבה ובקרו בבית אלגמיס בירושלים. הג›יפים הוחנו בסמטה וכל מחנה יהודה הגיעה לחזות באורחים. קלר ונסים פתחו את הבית בפני חבריו של יוסי (בבית חזר אלגמיס להיות יוסי) עם הכנסת האורחים החמה שלהם, ושוב היה ניתן לראות עד כמה הם גאים בבנם והוא גאה בהם. ומספר עמירם כהנר: «מהימים הראשונים נוצר ביני לבין יוסי קשר שהלך והעמיק, קשר משנה בתוך הקשר העירוני, אשר מולו עמד הקשר הקיבוצניקי (לימים הפכנו כמובן כולם, עירוניים וקיבוצניקים, לחברים קרובים). , הפכנו יוסי ואני לחברים בלב ובנפש, למרות שהיינו 1 במשך כשנה, עד שיצאנו לבה»ד ‹טיפוסים סגורים›. משום מה, ללא סיבה ברורה ותוך זמן קצר, ידענו איש על רעהו הכל כולל הכול: משפחה, יחסים, חולשות קשרים עם בנות, רגשות (!!!). שנינו עישנו סיגריות ‹עדן›. סיגריות שכנראה איש מלבדנו לא עישן... ולהפתעתנו הסתבר שאנחנו גם אוהבים אותם שירים. יוסי, שזייף נוראות, אהב מאוד שירים של זמרת בשם שילה בלאק ואני הקדשתי זמן רב לשיפור ביצועיו. לא עסקנו אז בניתוחים ומשמעויות. פשוט היינו חברים. הכרנו איש את רעהו בטוב וברע וכשאחד מאיתנו העמיד פנים, השני רק חייך או הניד בראשו, לא בדקנו מוצא, מצב כלכלי, איי קיו, פשוט התחברנו. עד היום אני זוכר פרטים אינטימיים שסיפר לי יוסי ואולי לא סיפר לאיש. שנה, 53 ישנתי אצל יוסי בבית פעמיים או שלוש וגם הוא אצלי בתל אביב. עד היום, לאחר אני זוכר את החום ואת מאור הפנים בהם קיבלו אותי הוריו וכמה הייתה ברורה אהבתם ליוסי. אני הייתי ‹אשכנזי› מצפון תל אביב ויוסי ׳טורקי׳ ממחנה יהודה. הנושא מעולם לא נידון בשיחותינו הארוכות, לפעמים אל תוך הלילה. לא בגלל שהדחקנו או התעלמנו, זה פשוט לא היה רלוונטי היינו כאמור חברים קרובים עד מאוד.»

49

קצין נולד

הלוחמים ונשלחו למבדקי קצונה 30 מתוך 20 לאחר שנת מסלול אימונים בסיירת, נבחרו בבסיס המיון והקליטה בתל השומר. מלכתחילה היה ידוע שרק שניים מן החניכים יזכו להשתלב כקציני סיור בפלס»ר. שאר הבוגרים נועדו לשיבוץ ביחידות הגיס השונות, שם ימתינו לשחרור וישמשו לאחר מכן כקציני סיור במילואים. מרבית הלוחמים לא אהבו את הרעיון, כמו שמספר גיורא מורג: «לא רצינו לצאת לקורס קצינים, משום שידענו שכולנו, למעט שניים, נשובץ בתום הקורס כקציני טנקים. לא רצינו טנקים. רצינו סיירת. רצינו יוקרה וזוהר. לא אבק, גריז ולכלוך. לא קופסה סגורה ומחניקה. רצינו ג›יפ. משקפי רוח והרבה הרבה אוויר». לכן בתום יום המבדקים הראשון פרץ מרד זוטא. החבר›ה לקחו את הרגליים וחזרו למחנה נתן. «אנחנו», כך החליטו, «לא נלך לקורס קצינים. שיחפשו אותנו. לא חוזרים למבדקים». היחידים שלא הצטרפו להחלטה היו יוסי וקושי. מהרגע הראשון היה ברור להם שהם מגיעים עד הסוף. עבורם הקצונה הייתה יעד בפני עצמו. «יוסי היה אחראי, שקול וממושמע. הוא לא יסרב ולא יתחמק», אומר גיורא מורג. «אנחנו הערכנו שהוא יהיה זה שיחזור לסיירת, אבל אני לא בטוח שהוא ידע. הוא פשוט היה מנהיג אמיתי ועשה את מה שצריך». לבסוף התקיימה שיחת מפקד, בה הובהר ללוחמים כי הם חייבים לחזור למבדקים, אחרת יסתכנו במשפט. כולם חזרו לבקו»ם והלכו לקורס קצינים. יוסי וקושי עברו בנחישות את כל המסלול, וההשלמות החיליות בהצלחה, זכו להערכה רבה וזכו בשיבוץ הנכסף 1 סיימו את בה»ד כקציני סיור בפלס»ר. תחזית החברים התגשמה.

50

, עם גיורא מורג 1964

, ביום סיום הקורס על הג׳יפים 1964

51

תעודת הסמכה לקצונה 7.4.1965

52

53

, יוסי יושב במושב על יד הנהג 1964

54

, יוסי עומד מאחור, שני משמאל 1964

, סיום קורס מפקדי סיור, יוסי יושב על הג׳יפ במרכז 1964

55

להיות קצין בפלס»ר

תפקידו של קצין סיור בפלס»ר הורכב ממגוון של משימות פיקוד והדרכה. יוסי וקושי עסקו בהדרכה ובהכשרה של המחזורים שמילאו את שורות היחידה. כסג»מ צעיר הדריך יוסי טירונים, ולאחר מכן קורס סיור וקורס מפקדי סיור. גם על פקודיו הוא השאיר את חודשי 11 רישומו הייחודי: «מורם מעם», אומר יעקב נבות, שיוסי היה מפקדו לאורך הכשרה, «גאה בעצמו אך לא מתנשא». «שקט באופן אגרסיבי», אומר תלי מיכאלי, «מתנהל בגובה העיניים אך שומר דיסטנס». עם תלי התפתח קשר מיוחד. תלי, ממשפחת מיכאלי הירושלמית (ואחיה של רבקה מיכאלי), היה הבעלים של מכונית דה-שבו, בעוד שליוסי כסג»מ צעיר לא היה עדיין רכב משלו. לכן, ביציאות לשבת, היה תלי החניך מסיע את יוסי המפקד לירושלים. תלי טוען שיוסי הקפיד שהעונשים שתלי מקבל, והגיעו לו כמה, לא יהיו «ריתוקים», כדי להבטיח שיהיה לו איך להגיע הביתה. לפעמים הסיע תלי את יוסי הביתה, לרחוב הדקל, ולפעמים לאורה, שהייתה עדיין חברתו. בין לבין – כך מעידים כולם – היו ליוסי מחזרות רבות שנשבו בקסמו החיצוני והפנימי. תלי לא היה מעוניין לצאת לקורס קצינים, למרות שבמשפחתו היו אנשי צבא רבים. יוסי, על אף שחיבב מאוד את תלי, הסתייג מחוסר ההקרבה המלאה למען המדינה. הפלס»ר עוררה את קנאתם של כוחות השריון הסדירים האחרים. היא נחשבה כ»אליטה». היא הייתה נפרדת מהיחידות האחרות והיו לה תפקידים מוגדרים, כמו, למשל, אחזקת הגבול בתקופות ובקטעים מסוימים. בין החיילים לקצינים הייתה מערכת יחסים לא פורמלית, ללא יחסי המרות המקובלים בצבא. ליחידה גם הייתה יחידת אפסנאות משלה ומערכת לוגיסטיקה משלה. יוסי היה אחראי בפועל על תפקוד מערכת הלוגיסטיקה,

, בעין עקרבים אחרי ניווט בנחל צין. יוסי בקידמת הג׳יפ 1964 אפריל

56