יוסי אלגמיס

ימי מצור

התקבלה באו»ם ההחלטה על «תוכנית החלוקה» – סיום המנדט 1947 בכ»ט בנובמבר הבריטי בארץ ישראל וחלוקת הארץ לשתי מדינות, יהודית וערבית. החלטה זו, שעוררה שמחה עצומה ביישוב היהודי והתנגדות קשה בקרב תושבי הארץ הערבים, היוותה את האות להתחלתה של מלחמת העצמאות. על פי תוכנית החלוקה, הייתה ירושלים אמורה להיות בשליטה בינלאומית, אך מהרגע הראשון עמדה העיר בלב המאבק. ליישוב היהודי עדיין לא היה צבא סדיר, אך הכוחות הלוחמים השונים - ההגנה, הפלמ»ח, האצ»ל והלח»י – ניהלו פעילות לחימה כנגד כוחות ערביים, אף הם לא סדירים. עם הכרזת והצטרפות מדינות ערב למלחמה, הפכה המלחמה לעימות בין 1948 המדינה במאי צבאה הצעיר של מדינת ישראל לצבאות מדינות ערב. עפרה ומתי זוכרות את השמחה וההתרגשות של ההכרזות ההיסטוריות, והן זוכרות גם איך יוסי, אז ילד בן ארבע, הסתובב עם תרנגולת שקיבלו מקרוב משפחה במושב. את התרנגולת החזיק יוסי בחוט שנקשר לרגלה, וגם שם נתן לה: «מדינה» (במילעיל). משפחת אלגמיס הייתה קשובה וערנית להתרחשויות, גם אם לא נטלה חלק פעיל בלחימה. המשפחה הגרעינית לא הייתה בעלת זהות פוליטית מובהקת, אך קרובי משפחה ומכרים בסביבתה השתייכו בעיקר לאצ»ל. רוברט רַבֵּנוּ לוי, בעלה של עליזה, אחותה והצטרף לגרעין 44-1943 של קלר, ואביהם של יוסי ובני לוי, עלה ארצה מטורקיה בשנת של טורקים בקיבוץ תל יוסף. לקבוצה הטורקית השתייכה אחייניתו של נסים אלגמיס, ודרכה הכיר רוברט את עליזה, והשניים הפכו לזוג. רוברט היה איש אצ»ל. בפולקלור המשפחתי נודע סיפור כיצד היה רוברט אמור להזהיר מדביקי כרוזים מפני הבריטים ברחוב בן יהודה. ההתראה הייתה באמצעות שריקת המנגינה «וולגה וולגה». משום מה החמיץ רוברט את התקרבותם של שוטרים בריטיים, וכאשר הבחין בכך, במקום לשרוק, פרץ בצעקות «וולגה, וולגה». רוברט לחם במסגרת האצ״ל בירושלים במלחמת השחרור ונפצע בעינו בהגנה על קיבוץ רמת רחל. בתקופת הלחימה היו תושבי ירושלים חשופים לירי המרגמות מירדן, אך בדירה במחנה יהודה לא זכורה היסטריה. מקלטים לא היו, ובעת הישמע אזעקה היו כולם נאספים בנקודה אסטרטגית בבניין שנחשבה מוגנת יותר ממקומות אחרים. ירושלים הייתה במצור. מתחילת הקרבות הגישה אליה הייתה חסומה. בעיר שרר מחסור גדול. מצרכים חיוניים, כמו מזון או נפט לבישול, חולקו בהקצבה, על פי תלושים. המצב הלך והחמיר, ובשל המחסור בדלק, הופסקה גם אספקת החשמל הסדירה. עם יציאת הבריטים הופסקה גם אספקת המים לבתים והתקיימה חלוקת מים במשורה לתושבים באמצעות מכלים שהובלו ברחובות במכוניות או בעגלות רתומות לסוסים. המחסור הורגש פחות בקרב בני משפחת אלגמיס, אשר כבעלי מאפייה היו אמונים על שירות חיוני של אפיית לחם (בשלב מסוים עמדה ההקצבה לנפש על חמישית כיכר לחם ביום), ולכן לרוב אספקת קמח ומים למאפייה הייתה סדירה. מתי זוכרת שלעיתים נסים היה מצטרף לשיירות הנוסעות לתל אביב, כדי להשיג שמרים לאפייה, שלא הגיעו בצינורות

18