טבע התודעה - ספר ההרצאות של אלן ווטס

Nature of Consciousness Alan Watts

תרגם וערך: ניר חכם עריכת תרגום: רותם רז עיצוב: אפרת גולן

www.facebook.com/alanwatts.il : דף הפייסבוק של אלן ווטס בעברית www.alanwatts.org־ את כל ההרצאות המקוריות ניתן לרכוש ב www.designsbymikaelhill.com־ הדיוקן על העטיפה באדיבות מיכאל היל ב אין להעתיק, לצלם, להקליט, לסרוק, לאחסן במאגרי מידע או להפיץ ספר זה או חלקים ממנו, בשום צורה ואופן, בשום אמצעי אלקטרוני, אופטי או מכני כלשהו, או להפיץ ספר זה או קטעים ממנו בשום צורה ובשום אמצעי, לרבות אינטרנט, ספר אלקטרוני או כל מדיה אחרת, ללא רשות בכתב מבעלי הזכויות. נדפס בישראל תשע"ט All rights reserved by the author © — כל הזכויות שמורות 2019 , הדפסה שנייה

ספר ההרצאות של אלן ווטס טבע התודעה

תרגום: ניר חכם

תוכן העניינים

. . . . . . . . . . . . . טבע התודעה

01

9

. . . . . . . . . . . . דימויי האלוהים 02

25

. . . . . . . . . . . . . סמכות רוחנית 03

33

. . . . . לא מה שאמור להיות, לא מה שעשוי להיות 04

49

. . . . . . . . . . . . . האדם בטבע 05

65

83 . . . . . . . . . . . . . מגבלות השפה 06

. . . . . . . . . . . . . . רוח שטות

07

97

. . . . . . . . . . . על להיות אלוהים 08

105

. . . . . . . . . . . . מחווה לקרל יונג 09

121

. . . . . . . . . . להידלק או לעצום עיניים

10

129

. . . . . . . . . טבע התודעה — התעוררות

143

*

. . . . . . . . . . נספח שאלות ותשובות **

167

9

טבע התודעה 01 אני לא יודע מה יהיה שם הסמינר הזה, משום שהוא יסודי מכדי לתת לו כותרת. אני עומד לדבר על מה שיש. הדבר הראשון שעלינו לעשות הוא להרחיב את נקודת המבט שלנו ולתת קצת רקע על הרעיונות המרכזיים שמשפיעים על השכל הישר שלנו, ועל מושגי היסוד שלנו לגבי מה הם החיים בכלל. ויש לכך מקורות היסטוריים שמשפיעים עלינו בעוצמה רבה יותר מכפי שרוב האנשים מבינים: רעיונות על העולם, שמוטבעים בשפה שאנחנו משתמשים בה ובמה שנחשב בעינינו היגיון פשוט. ולרעיונות הבסיסיים האלה אני קורא "מיתוס", לא במובן של משהו שהוא פשוט לא אמיתי, אלא במובן עמוק יותר: מיתוס הוא דימוי, שבמונחים שלו אנחנו מנסים להבין את העולם; וכיום אנחנו מושפעים משני דימויים רבי־עוצמה שאינם הולמים את המצב הנוכחי של הידע המדעי, ואחת הבעיות הגדולותשלנו היא למצוא דימוי הולם ומספק של העולם. אז על זה אני מתכוון לדבר. ואני גם עומד ללכת רחוק יותר — לא רק איזו תמונת עולם תהיה לנו, אלא כיצד נוכל להתאים את התחושות והרגשות שלנו לתמונת העולם ההגיונית ביותר שאנחנו מסוגלים לשוות לנגד עינינו.

10

אז לשני הדימויים שהניעו אותנו במשך אלפיים שנה ואולי אף יותר אני קורא שני מודלים של היקום: הראשון נקרא מודל הקרמיקה, והשני נקרא המודל האוטומטי־לחלוטין. מודל הקרמיקה של היקום מבוסס על ספר "בראשית", שהיהדות, האסלאם והנצרותשואבות ממנו את תמונת העולם הבסיסיתשלהן. ותמונת העולם בספר "בראשית" היא שהעולם הוא חפץ. הוא עשוי. כמו שקדר לוקח חֵמר ויוצר ממנו סירים וכמו שנגר לוקח עץ ועושה ממנו שולחנות וכיסאות. אל תשכחו שישו היה בנו של נגר; וגם בנו של אלוהים לפי התאולוגיה הנוצרית. אז הדימוי של אלוהים ושל העולם מבוסס על הרעיון של אלוהים כטכנאי: קדר, נגר, ארכיטקט, שרואה בעיני רוחו תכנית ושמעצב את היקום בהתאם לתכנית הזאת. והרעיון הבסיסי בדימוי הזה של העולם הוא הרעיון שהעולם עשוי מחומר ראשוני כלשהו; תוכן, מילוי. כמו שסירים עשויים מחֵמר. והקדר כופה את רצונו על החומר והופך אותו למה שהוא רוצה. ובספר "בראשית" אלוהים יוצר את אדם מעפר האדמה. במילים אחרות, הוא עושה פסלון חֵמר, ואז הוא נושם לתוכו, והפסלון מקבל חיים. בפני עצמו הוא חסר צורה וחסר תבונה, ולכן זקוק לתבונה חיצונית ולאנרגיה חיצונית שיפיחו בו חיים ויכניסו קצת שכל לקדקודו. ובדרך זו אנחנו יורשים תפיסה של עצמנו כחפצים, כאילו עשו אותנו, וזה טבעי לחלוטין בתרבות שלנו שילד ישאל את אימא שלו "איך עשו אותי?" או "מי עשה אותי?" וזה רעיון רב־עוצמה, אבל הסינים או ההודים, לדוגמה, אינם מאמינים ברעיון הזה. ילד סיני לא ישאל את אמא שלו "איך עשו אותי?" אולי הוא ישאל אותה "איך גדלתי?", וזהו תהליך שונה לחלוטין מעשייה. אתם מבינים? כשאתה עושה משהו, אתה מרכיב אותו, אתה מניח חלקים במקומם או עובד מבחוץ פנימה, כמו פַסל שעובד באבן או קדר שעובד בחֵמר. אבל כשאתה מתבונן במשהו שגדל, זה עובד בדיוק בכיוון ההפוך. מבפנים החוצה: זה מתרחב, זה מתפתח, זה פורח. וזה קורה בכל כולו בבת אחת. במילים אחרות, הצורה הפשוטה המקורית, של תא חי ברחם למשל, מסבכת את עצמה בהדרגה — זהו תהליך הגדילה. והוא שונה לחלוטין מתהליך העשייה.

טבע התודעה 01

11

כלומר במודל הקרמיקה קיים הבדל ממשי בין העשוי לבין יוצרו. והדימוי הזה, מודל הקרמיקה הזה של היקום, מקורו בתרבויות ששיטת השלטון בהן הייתה מלוכה, ושם יוצר היקום נתפס גם בדמותו של מלך היקום. "מלך מלכי המלכים, וַאֲדנֵי האדונים, אשר לבדך מושֵל בְשָׂרִים ומשקיף ממעון קדשך על כל ]1[ יושבי הארץ." וכל האנשים שנוטים להתבונן כך על היקום מרגישים קשורים למציאות הבסיסית, כפי שנתין מרגיש קשור למלך, ולכן הם נזהרים מאוד ממה־שזה־ לא־יהיה שמפעיל את הדבר הזה. זה נראה לי מוזר שבארצות־הברית יש לאנשים שהם אזרחים של רפובליקה תאוריה מלוכנית על היקום. מכיוון שלקחנו מתרבויות קדומות מאוד של המזרח הקרוב את הרעיון שאדון היקום חייב לזכות ליחס מסוים מאוד של כבוד: אנשים כורעים ברך, אנשים משתחווים, אנשים משתטחים אפיים ארצה. וזה מכיוון שאין אף אחד שמפחד יותר מאשר העריץ עצמו. הוא יושב בגבו לקיר, ושומרים עליו מכל צד, והוא גורם לך להפנות את פניך למטה, לקרקע, מכיוון שכך לא תוכל להשתמש בנשק. כשאתה נמצא בנוכחותו, אתה לא ניצב מולו, מכיוון שאתה עלול לתקוף, ויש לו סיבה לחשוש שבאמת תתקוף מפני שהוא שולט בכולם. והאישששולט בכולםהואהנוכל הגדול מכולם, מכיוון שהוא זהשהפשע שלו השתלם. האחרים נדחקים הצדה מפני שהם, הפושעים, האנשים שאנחנו מכניסים לכלא, הם בסך הכול האנשים שנתפסו. אז כמובן, הבוס האמיתי יושב בגבו אל הקיר, ועושי דברו משני צדדיו. וכך, כשמתכננים כנסייה, כמו מה זה נראה? הכנסייה הקתולית מציבה את המזבח בגבו לקיר, בקצה המזרחי של הכנסייה — זה משתנה עכשיו כי הדת הקתולית עוברת שינויים — אבל המזבח הוא בעצם כס המלכות, והכומר הוא השר הראשי של חצר המלכות והוא המוציא והמביא, אז המזבח הוא בעצם כס האלוהים. וכל האנשים עומדים מול המזבח ומשתחווים לו.

סדר התפלה: כפי מנהג קהלת המשיח של מדינת ענגלאנד "תפילה בעד המלך", בתוך: 1 [כך השם במקור], לונדון. ואירלאנד

12

והקתדרלה הקתולית הגדולה נקראת בזיליקה, מהמילה היוונית "בזילוס" שפירושה "מלך". אז הבזיליקה היא בעצם "ביתו של המלך", וטקסי הכנסייה הקתולית מבוססים על טקסי חצר המלוכה של ביזנטיון. הכנסייה הפרוטסטנטית שונה במקצת, אבל העיקרון די דומה: הרהיטים של הכנסייה הפרוטסטנטית מבוססים על חצר בית המשפט. בימת המטיף; השופט בבית המשפט האמריקאי לובש גלימה שחורה. הוא לובש בדיוק את אותה השמלה שכומר פרוטסטנטי לובש. וכולם יושבים בתאים האלה: יש תא למושבעים, ישתא לשופט, ישתא לזה ותא לזה, ואלו בדיוק הדרגשים שנמצאים בכנסייה קולוניאלית פרוטסטנטית טיפוסית. כלומר האדריכלות של שני סוגי הכנסיות האלה, שיש להן ראיית עולם אוטוקרטית על טבעו של היקום, מבוססת . המלך והשופט על תפיסות עולם פוליטיות של היקום; טוב, במהלך הזמן, עם התפתחות המחשבה המערבית, דימוי הקרמיקה של העולם עלה על שרטון והשתנה למה שאני מכנה המודל האוטומטי־לחלוטין של העולם. כלומר המדע המערבי היה מבוסס על הרעיון שישנם חוקי טבע, והוא קיבל את הרעיון הזה מהיהדות, מהנצרות ומהאסלאם. הרעיון היה שהקדר, יוצר העולם, ניסח בהתחלה את החוקים ואת חוק האלוהים, שהוא גם חוק הטבע, שנקרא "לוגוס". ובנצרות הלוגוס הוא האדם השני בשילוש הקדוש, שמתגלם בישו המשיח, ושמגלם בכך את הדוגמה המושלמת של "החוק האלוהי". ואנחנו מותנים לחשוב שכל תופעות הטבע מצייתות לחוקים, כאילו החוקיםשל העולם הם כמו הפסים שהטראם או הרכבת נוסעים עליהם, והדברים האלה קיימים בצורה מסוימת, וכל האירועים מגיבים לחוקים האלה. כמו בחמשיר הזה:

היה היה פעם אדם שאמר ריבונו של עולם אם לפי קו קבוע גורמים לי לנוע אז אולי בכלל אני טראם.

טבע התודעה 01

13

אז הנה הרעיון הזה, שיש מעין תכנית ושהכול מגיב ומציית לתכנית הזאת. התחילו אינטלקטואלים מערביים לחשוד ברעיון הזה ולתהות אם 18־ ובמאה ה יש באמת מחוקק. אם יש באמת אדריכל של היקום. והם גילו, או הסיקו, שאין צורך להניח שיש. זאת מכיוון שההנחה שאלוהים קיים לא עוזרת לנו לחזות את העתיד. בואו ננסח את זה כך: תפקידו העיקרי של המדע הוא לספק תחזיות, כלומר המדע הוא בעצם נבואה. באמצעות בחינת התנהגות של משהו בעבר ותיאור זהיר שלה אנחנו יכולים לחזות את העתיד. זהו בעצם כל המדע. וכדי לעשות את זה ולספק תחזיות מוצלחות לא צריך את אלוהים, כי זה לא משנה שום דבר. אם אתה אומר שהכול נשלט בידי אלוהים ושהכול כפוף לאלוהים, זה לא משנה כהוא זה את התחזיות שלך. אז הם פשוט נפטרו מההשערה הזאת, אבל הם שמרו את ההשערה של חוק! מפני שאם אתה יכול לחזות, אם אתה יכול ללמוד את העבר ולתאר איך דברים התנהגו בעבר, ואם יש לך כמה סדירויות בהתנהגות של היקום — אתה קורא לזה חוק. אפילו שזה לא חוק במובן הרגיל של המילה, אלא פשוט סדירות. אז הם נפטרו ממחוקק החוקים אבל שמרו על החוק. ולכן הם הגו את היקום במונחים של מנגנון, כלומר משהו שפועל על פי עקרונות מכניים קבועים, כמו שעון. כל תמונת העולם של ניוטון מבוססת על ביליארד. האטומים הם כדורי ביליארד, והם מתנגשים אחד בשני. וכך ההתנהגות שלכם, של כל אדם, מוגדרת כמעין סידור מורכב מאוד של כדורי ביליארד שכל שאר הדברים הולמים בהם. אם כן, מאחורי המודל האוטומטי־לחלוטין של היקום עומד הרעיון שהמציאות עצמה היא—אם להשתמש במונחשהיה אהוב על מדענים מהמאה — "אנרגיה עיוורת". במטאפיזיקה של ארנסט הקל והנרי הקסלי, לדוגמה, 19־ ה העולם הוא בעצם כוח עיוור בלבד, חסר תבונה. ובדומה לכך, האנרגיה הפסיכולוגית הבסיסית בפילוסופיה של פרויד הוא הליבידו, תאווה עיוורת. וזה מקרי לחלוטין, תוצאה של מזל צרוף, שמה שנובע מהפראיות של האנרגיה הזאת אלה בני אדם; עם ערכים, תבונה, שפות, תרבויות ואהבה. רק מזל.

14

זה כמו לומר שאלף קופים שיתקתקו על אלף מכונות כתיבה במשך מיליון שנים, בסופו של דבר יקלידו את האנציקלופדיה בריטניקה. וכמובן ברגע שהם יפסיקו להקליד את האנציקלופדיה בריטניקה הם ישובו להיות חסרי היגיון. וכדי שזה לא יקרה, מכיוון שאנחנו רק מקריות בקוסמוס הזה, ואנחנו אוהבים להיות בני אדם, אנחנו אוהבים את החיים שלנו, אז אם אנחנו רוצים לשמור עליהם, אומרים האנשים האלה, אנחנו חייבים להילחם בטבע, מכיוון שהוא יהפוך אותנו בחזרה לשטות גמורה אם ניתן לו. אז אנחנו חייבים לכפות את רצוננו על העולם הזה, כאילו היינו משהו זר לו לחלוטין. מבחוץ. וכך אנחנו מקבלים תרבות שמבוססת על הרעיון של מלחמה בין האדם לבין הטבע. ואנחנו מדברים על כיבוש החלל או על כיבוש האוורסט. והסמלים הגדולים של התרבות שלנו הם הטיל והדחפור. הטיל —טוב, זה ברור—פיצוי לחסך המיני של הגבר. אז אנחנו הולכים לכבוש את החלל. אפילו שאנחנו כבר בתוך החלל, רחוק־רחוק. אם מישהו יהיה רגיש מספיק, החלל החיצון יכול לבוא אליו. זה אפשרי אם העיניים שלכם פקוחות מספיק: בעזרת טלסקופים, בעזרת רדיו־אסטרונומיה, בעזרת כל מיני מכשירים רגישים שאנחנו יכולים להמציא. אנחנו כבר הרחק בחלל, יותר משנהיה אי־פעם. אבל רגישות היא לא הצד החזק שלנו. במיוחד בתרבות הוואספית האמריקאית שאנחנו מגדירים בה גבריות במונחים של תוקפנות, משום שאנחנו חוששים קצת, לא בטוחים אם אנחנו באמת גברים. לכן אנחנו עוטים על עצמנו את המסכה הזאת של הטיפוס הקשוח. זה בכלל לא הכרחי. אם אתם באמת גברים, אתם לא צריכים להוכיח את עצמכם ואתם לא צריכים להכניע את הטבע. למה להיות עוין כלפי הטבע? הרי אתה עצמך סימפטום של הטבע. אתה, האדם, צומח מן היקום הפיזי הזה בדיוק כפי שתפוח גדל על עץ תפוחים. אז כמו שעץ שמצמיח תפוחים הוא עץ־תפוחים, כך גם עולם שמופיעים בו אנשים הוא עולם־אנשים. ולכן קיומם של אנשים הוא סימפטום של סוג היקום שאנחנו חיים בו, בדיוק כפי שפריחה על עור של מישהו היא סימפטום של אבעבועות רוח. אבל אנחנו חונכנו על פי ההיגיון של שני המיתוסים הגדולים שלנו, מודל הקרמיקה והמודל האוטומטי, לא להרגיש שאנחנו שייכים לעולם,

טבע התודעה 01

15

והדרך שאנחנו מדברים בה משקפת את זה. אנחנו אומרים "באתי לעולם". לא נכון, באת ממנו! אנחנו אומרים "תתמודד עם העובדות". אנחנו מדברים על "להכיר במציאות"; כאילו שזאת התנגשות בין שני דברים שונים לחלוטין זה מזה. והאדם הממוצע מרגיש שהוא מישהו או משהו שקיים בתוך שק של עור. מרכז של מוּדעות שמסתכל החוצה לעבר הדבר הזה ותוהה מה לעזאזל זה עומד לעשות לו. "כן, אני מזהה אתכם, אתם נראים קצת כמוני, וראיתי את עצמי במראה, ואתם נראים כאילו אתם בני אדם. אז אולי אתם תבוניים ואולי אתם גם יכולים לאהוב. אולי אתם בסדר, חלק מכם בכל אופן. יש לכם את צבע העור הנכון, או שאתם שייכים לדת הנכונה, או מה שזה לא יהיה, אתם בסדר. אבל כל האנשים האלה שם באסיה ובאפריקה, יכול להיות שהם לא באמת בני אדם". כאשר אתה רוצה להרוס מישהו, אתה תמיד מגדיר אותו כ"לא בן אדם". לא באמת אנושי. קוף אולי. אידיוט אולי. מכונה אולי. אבל לא בן אדם. אבל יש לנו גישה עוינת כזאת כלפי העולם החיצוני בגלל האמונה התפלה הזאת, המיתוס, התאוריה הלא־מבוססת לחלוטין שאנחנו קיימים רק בתוך העור של עצמנו. ברשותכם, אני רוצה להציע תאוריה אחרת לחלוטין. יש אסטרונומים שאומרים שהיה פיצוץ ראשוני, מפץ עצום לפני מיליארדי שנים שהשליך את כל הגלקסיות לחלל. בואו נאמר שכך היה. זה כמו לזרוק בקבוק מלא בדיו על הקיר. לנפץ אותו! וכל הדיו הזה מתפזר. ובמרכז זה צפוף, נכון? וככל שמתרחקים לעבר הקצוות, הטיפות הקטנות נהיות עדינות יותר ועושות צורות מורכבות יותר, נכון? אז ממש כך היה מפץ גדול בתחילת הדברים, והוא מתפשט, ואתם ואני שיושבים פה בחדר הזה כבני אדם מורכבים נמצאים הרחק־הרחק בשולי המפץ הזה. אנחנו הצורות המורכבות הקטנות האלה בסופו. מעניין מאוד. אלא שאנחנו מגדירים את עצמנו כאילו אנחנו רק זה. אם אתם חושבים שאתם רק בתוך העור של עצמכם, אתם מגדירים את עצמכם כמעין סלסול קטן יחיד, אי־שם הרחק בשולי הפיצוץ. הרחק־הרחק בחלל והרחק־הרחק בזמן. לפני מיליארדי שנים הייתם מפץ גדול, אבל עכשיו אתם בני אדם מורכבים. כלומר אנחנו מפרידים את עצמנו מזה, ולא מרגישים

16

שאנחנו עדיין המפץ הגדול. אבל זה מה שאנחנו! תלוי איך אנחנו מגדירים את עצמנו. אם כך אכן התחילו הדברים, אם אכן היה מפץ גדול בהתחלה, אנחנו לא רק משהו שהוא תוצאה של המפץ הגדול, בסוף התהליך, אנחנו עדיין התהליך. אנחנו המפץ הגדול, הכוח המקורי של היקום, כפי שהוא בא לידי ביטוי במי שאנחנו. כשאני פוגש אחד מכם, אני רואה לא רק מה שאתם מגדירים כעצמכם — מר זה וזה, גברת זו וזו — אני רואה כל אחד מכם כאנרגיה הראשונית של היקום שמציגה את עצמה בדרך המסוימת הזאת. אני יודע שגם אני כזה. אבל למדנו להגדיר את עצמנו כנפרדים מזה לחלוטין. ולכן הבעיה הרצינית הראשונה שאנחנו צריכים להתגבר עליה היא להבין שאין דבר כזה "דברים". כלומר דברים שהם נפרדים זה מזה או אירועים נפרדים. שזאת רק דרך שאנחנו רגילים לדבר בה. אם תצליחו להבין את זה, לא יהיו לכם יותר שום בעיות. פעם שאלתי קבוצת תלמידי תיכון למה הם מתכוונים כשהם אומרים "דבר". בהתחלה הם נתנו לי כל מיני מילים נרדפות. הם אמרו "זה אובייקט", שזאת פשוט מילה נרדפת ל"דבר" שלא אומרת כלום על המשמעות של המילה "דבר". בסוף, ילדה חכמה מאוד מאיטליה שהייתה בקבוצה אמרה שדבר זה שם עצם. והיא די צדקה. שם עצם אינו חלק מהטבע, אלא חלק מהשפה. אין שמות עצם בעולם הפיזי. אין גם דברים נפרדים בעולם הפיזי. העולם הפיזי הוא מפותל; עננים, הרים, עצים, אנשים, כולם מפותלים. ורק כשבני אדם התחילו לעבוד על הדברים, הם התחילו לבנות בניינים בקווים ישרים ולנסות ליצור רושם שהעולם לא באמת מפותל. והנה אנחנו, יושבים בחדר הזה שכולו בנוי מקווים ישרים, אבל כל אחד מאתנו הוא מפותל ככל שרק ניתן להיות. עכשיו, כשרוצים להשתלט על משהו מתפתל, זה די קשה, לא? אתה מנסה להרים דג בידיים, והדג מתפתל ומחליק החוצה. מה אתה עושה כדי לתפוס את הדג? אתה משתמש ברשת. ולכן הרשת היא הכלי המרכזי שיש לנו כדי לשלוט בעולם המפותל והמתנועע הזה. אז אם אני רוצה לשלוט בנענוע הזה, אני חייב לשים עליו רשת. ואני יכול למספּר את החורים ברשת; כך וכך חורים כלפי מעלה, כך וכך חורים הצדה. ואם אני יכול למספּר את החורים האלה,

טבע התודעה 01

17

אני יכול לספור בדיוק איפה כל פיתול נמצא, במונחים של חור ברשת הזאת. וזה ראשיתו של החשבון, המדע של מדידת העולם. אבל כדי לעשות את זה, אני צריך לפרק את הפיתולים לחתיכות. אני צריך זה החתיכה הבאה של הפיתול ול זה חתיכה אחת של הפיתול ול זה לקרוא ל החתיכה הבאה של הפיתול וכן הלאה. וכך המקטעים האלה הם "דברים" או "אירועים". חלקים של פיתול, שאני מסמן כדי לדבר על הפיתול, כדי למדוד אותו, וכך לשלוט בו. אבל למען האמת בטבע, בעולם הפיזי, הפיתול לא חתוך לחתיכות. בדיוק כפי שאתם לא מקבלים פרגית ישר מהביצה, אלא צריכים לחתוך את התרנגולת כדי לאכול אותה — אתם מחלקים אותה, אבל היא לא באה מחולקת—כך גם העולם לא בא מחולק לדברים. הוא לא בא מחולק לאירועים. אתם ואני, כולנו, המשכיים ליקום הפיזי כפי שגל המשכי לאוקיינוס. האוקיינוס מניב־גלים, והיקום מניב־אנשים. וכפי שאני מנופף לכם ואומר: "יוּ הוּ!" כך העולם מנופף אליי אתכם ואומר: "היי! הנה אני!" אבל אף אחד מאתנו לא מרגיש את זה כיוון שהתודעה שלנו, הדרך שאנחנו מרגישים וחשים בה את הקיום שלנו, הושפעה מהמיתוס שאנחנו עשויים, שאנחנו חלקים, שאנחנו דברים. אנחנו מהופנטים, ממש מהופנטים, על ידי מוסכמה חברתית, להרגיש ולחוש שאנחנו קיימים רק בתוך גבולות העור שלנו. שאנחנו לא המפץ המקורי, אלא רק משהו על הקצה שלו. ובגלל זה אנחנו מפחדים פחד מוות. כי הגל שלי עומד להיעלם, ואני עומד למות, וזה יהיה נוראי! מסתובבת אצלנו עכשיו מיתולוגיה שאנחנו בסך הכול דבר שקורה בין חדר הלידה לבין חדר המתים. וזהו. ולכן כולנו מרגישים אומללים. זה מה שאנשים מאמינים בו באמת כיום. אולי אתם הולכים לכנסייה, אולי אתם אומרים שאתם מאמינים בזה ובהוא, אבל אתם לא. אפילו עדי יהוה, שהם הקיצוניים שבקיצוניים, מנומסים כשהם באים ודופקים על הדלת. לו האמנתם באמת בנצרות, הייתם צורחים ברחובות. אבל אף אחד לא באמת מאמין. הייתם מזמינים מודעוֹת על פני עמוד שלם בעיתון כל יום.

18

הייתם משדרים את תכניות הטלוויזיה המפחידות ביותר. הכנסיות היו יוצאות מדעתן אילו הן האמינו באמת במה שהן מלמדות. אבל הן לא. הן חושבות שהן צריכות להאמין במה שהן מלמדות. הן מאמינות שהן צריכות להאמין. אבל הן לא באמת מאמינות בזה, מכיוון שמה שאנחנו באמת מאמינים בו הוא המודל האוטומטי־לחלוטין. וזהו ההיגיון הבסיסי ביותר שמתקבל על דעתנו: אנחנו מזל מקרי. אנחנו אירוע נפרד. ואנחנו רצים מחדר היולדות לחדר המתים, וזהו מותק, זהו. אז למה שמישהו יחשוב ככה? אין שום סיבה לכך, מכיוון שזה אפילו לא מדעי. זה רק מיתוס. והוא הומצא על ידי אנשים שרצו להרגיש הרגשה מסוימת, לשחק משחק מסוים; כי לשחק ב"יש אלוהים" נהיה מביך. הרעיון שאלוהים הוא מעין קדר, אדריכל של היקום, הוא נחמד בסך הכול. הוא גורם לך להרגיש שהחיים בכל זאת חשובים. יש מישהו שאכפת לו. יש לחיים משמעות, יש להם היגיון, ויש לך ערך בעיני האב שבשמים. אבל בשלב מסוים זה נהיה מביך, ואתה מבין שאלוהים רואה כל דבר שאתה עושה. הוא יודע את מחשבותיך ורגשותיך הכמוסים ביותר, ואז אתה אומר: "תפסיק להציק לי! אני לא רוצה אותך בסביבה!" אז אתה נעשה אתאיסט רק כדי להיפטר ממנו. ואחרי זה אתה מרגיש נורא, כי אמנם נפטרת מאלוהים, אבל זה אומר שנפטרת מעצמך. אתה רק מכונה. והרעיון שלך שאתה רק מכונה, גם הוא רק מכונה. אז אם אתה ילד חכם, אתה מתאבד. קאמי אמר שיש רק שאלה פילוסופית רצינית אחת: אם להתאבד או לא להתאבד. אני חושב שיש ארבע-חמש שאלות פילוסופיות רציניות: הראשונה היא "מי התחיל את זה?" השנייה היא "האם אנחנו עומדים להצליח?" השלישית היא "איפה נשים את זה?" הרביעית היא "מי ינקה אחר כך?" והחמישית — "האם זה רציני?" אבל בכל אופן, להתאבד או לא להתאבד זו שאלה טובה. למה להמשיך? ואתה ממשיך רק אם משתלם להמשיך לשחק. היקום הרי מתקיים כבר הרבה מאוד זמן, ולכן תאוריה מספקת של היקום חייבת להיות תאוריה ששווה להמר עליה. לדעתי זה היגיון בסיסי. אם אתה כבר ממציא תאוריה על היקום שלא

טבע התודעה 01

19

שווה להמר עליה, למה לטרוח? פשוט תתאבד. אבל אם אתה רוצה להמשיך לשחק את המשחק, אתה צריך שתהיה לך תאוריה אופטימלית למשחק, אחרת אין לזה טעם. אבל האנשים שהמציאו את התאוריה האוטומטית של היקום שיחקו משחק משונה מאוד, כי מה שהם רצו להגיד זה: "אתם, האנשים שמאמינים בדת, כולכם נשים זקנות ופתאים מאמינים — יש לכם אבא גדול שם למעלה, ואתם רוצים נחמה, אבל החיים קשוחים, החיים קשים, והאנשים הכי קשוחים מנטלית הם אלו שמצליחים". זאת הייתה תאוריה נוחה מאוד כשאירופה ואמריקה התחילו בתהליך הקולוניזציה בכל שאר המקומות. הם אמרו: "אנחנו התוצר הסופי של האבולוציה, ואנחנו קשוחים. אני בן אדם גדול וחזק משום שאני מכיר בעובדות, והחיים הם בעצם ערֵמה של זבל, ואני הולך לכפות את רצוני עליהם ולהפוך אותם למשהו אחר. אני באמת קשוח". אבל זאת פשוט דרך להחמיא לעצמך. וזה נעשה הגיוני ואופנתי באקדמיה, שזאת הדרך שהעולם עובד בה. בחוגים אקדמיים לא מכבדים שום תאוריה אחרת על העולם, חוץ מאשר המודל האוטומטי־לחלוטין. מכיוון שאם אתה אקדמאי, אתה צריך להיות אינטלקטואל קשוח. אתה צריך להיות קוצני. תראו, יש בעצם שני סוגי פילוסופיה: אחת נקראת פְּריקְלי — קוצנית, והשנייה נקראת גוּ — צמיגית. אנשי הפריקלי הם מדויקים, קפדניים ולוגיים. הם אוהבים הכול חתוך וברור. לעומת זאת, אנשי הגוּ אוהבים הכול מעורפל יותר. לדוגמה, בפיזיקה, אנשי הפריקלי מאמינים שהמרכיב היסודי של החומר הם חלקיקים, ואנשי הגו מאמינים שאלה גלים. ובפילוסופיה אנשי הפריקלי הם פוזיטיביסטים־לוגיים ואנשי הגוּ הם אידאליסטים. הם תמיד מתווכחים ביניהם, אבל הם לא מבינים שאף אחד מהם לא יכול לבסס את עמדתו בלי האחר. משום שלא תוכל לדעת שאתה דוגל בפריקלי, אם אין מישהו שדוגל בגוּ; לא תוכל לדעת מה זה קוצני, אם לא תדע מה זה צמיגי, משום שהחיים אינם קוצניים או צמיגיים, הם צמיגיים־קוצנייםאו קוצניים־צמיגיים. הםהולכים ביחד כמו פנים ואחוריים, זכר ונקבה. וזאת התשובה לפילוסופיה.

20

אני, בתור פילוסוף, לא מתנצח יותר מדי במהלך ויכוח, מכיוון שאם אתה לא תתווכח אתי, אני לא אדע מה אני חושב. אז אם אנחנו מתווכחים, אני אומר תודה, משום שבכך שבאדיבותך התבוננת בדברים מנקודת מבט שונה משלי, עזרת לי להבין למה אני מתכוון; אז אני לא יכול להיפטר ממך. בכל אופן, כל הרעיון הזה שהיקום הוא רק כוח לא־תבוני שסתם מסתובב סביב עצמו ואפילו לא נהנה מזה, זה רעיון שנועד לזלזל בערך העולם. והוא מגיע מאנשים שהיה להם מה להרוויח, משחק לשחק, שבכך שהם מזלזלים בעולם הם מוכיחים שהם מעין אנשים עליונים. אבל זה פשוט לא יעבוד. הספיק לנו! מפני שאם אתה מאמין ברצינות ברעיון הזה של העולם, אתה מה שנקרא "מנוכר". אתה מרגיש עוינות כלפי העולם. אתה מרגיש שהעולם הוא מלכודת. שזה מכניזם, מנגנון אלקטרוני־נוירולוגי שנקלעת לתוכו איכשהו. ואתה, מסכן שכמותך, צריך להשלים עם זה שאתה נמצא בגוף שמתפרק, שחוטף סרטן, שחולה במחלת הגירוד־הסיבירי; וזה פשוט נורא. והרופאים־מכונאים האלה מנסים לעזור לך, אבל הם לא באמת יכולים להצליח, ואתה פשוט עומד להתפרק, וזה מדכא, ופשוט חבל. אז אם אתה באמת חושב שאלה הם פני הדברים, תתאבד כבר עכשיו. אלא אם כן אתה אומר, "טוב, אני לא מעז", כי אולי בכל זאת יש גיהינום בסוף. או שאני מזדהה עם הילדים שלי, ואני חושב על זה שהם צריכים להמשיך בלעדיי, בלי אף אחד שיתמוך בהם. ברור שאם אני באמת ממשיך לחשוב ככה וממשיך לתמוך בהם, אני פשוט אלמד אותם להיות כמוני, והם ימשיכו לסחוב את זה בשביל לתמוך בילדים שלהם, וגם הם לא ייהנו מזה. והם יפחדו להתאבד, וכך גם הילדים שלהם — כולם ילמדו את אותו השיעור. אז כל מה שאני מנסה לומר בעצם, זה שהרעיון הבסיסי שלנו על מהות העולם, שמשפיע על רוב האנשים בעולם המערבי כיום — המודל האוטומטי־ לחלוטין — הוא פשוט מיתוס. אם אתם רוצים לומר שהרעיון של אלוהים האבא עם הזקן הלבן שיושב על כס הזהב הוא מיתוס, במובן הרע של המילה "מיתוס", אז גם הרעיון השני הוא מיתוס. הוא מזויף באותה מידה, ויש מעט מאוד תימוכין לכך שזה המצב האמיתי של העניינים.

טבע התודעה 01

21

למה? בואו נבהיר את זה: אם יש בכלל דברים כאלה כמו תבונה, אהבה ויופי, אז אפשר למצוא אותם באנשים אחרים. במילים אחרות, זה קיים בנו כבני אדם. וכפי שאמרתי, אם הם אכן נמצאים בנו, זה סימפטום של תבנית הדברים כולה. אנחנו סימפטום של התבנית כולה, כפי שתפוחים הם סימפטום לעץ התפוחים או הוורד לשיח הוורדים. כדור הארץ אינו רק אבן גדולה ששורצים בה אורגניזמים חיים, בדיוק כפי שהשלד שלכם אינו רק עצמות ששורצים בהן תאים חיים. נכון, כדור הארץ הוא גיאולוגי, אבל הישות הגיאולוגית הזאת מגדלת בני אדם, והקיום שלנו על כדור הארץ הוא סימפטום של מערכת השמש ושל האיזונים שלה, בדיוק כפי שמערכת השמש היא סימפטום של הגלקסיה שלנו, והגלקסיה שלנו היא סימפטום של קבוצה שלמה של גלקסיות—אלוהים יודע בתוך מה היא נמצאת. אבל כשמתארים את ההתנהגות של יצור חי מבעד לעיניים של מדען, כשמנסים לומר מה בן אדם עושה — זו הדרך היחידה שיש לתאר את בני האדם, לתאר מה הם עושים — מגלים שאי אפשר להגביל את התיאור הזה למה שקורה בתוך העור. זאת אומרת, אי אפשר לדבר על בן אדם הולך, אם לא מתארים את הרצפה, מכיוון שכשאנחנו הולכים, אנחנו לא רק מנופפים ברגליים שלנו בחלל הריק, אנחנו זזים ביחס לחדר. אז כדי שנתאר את מה שאנחנו עושים כשאנחנו הולכים, אנחנו צריכים לתאר את החדר; אנחנו צריכים לתאר את השטח. כשאני מתאר את זה שאני מדבר עכשיו, אני לא יכול לתאר את זה רק כדבר בפני עצמו, מכיוון שאני מדבר אליכם. אז מה שאני עושה ברגע זה לא יכול להיות מתואר בשלמותו בלי שהנוכחות שלכם כאן מתוארת גם כן. אז אם זה הכרחי — אם כדי לתאר את ההתנהגות שלי, אני צריך לתאר את ההתנהגות שלכם ואת ההתנהגות של הסביבה— זאת אומרת שמה שיש לנו באמת זאת מערכת אחת של התנהגות. שמה שהוא אני, מגלם בתוכו את מה שהוא אתה. אני לא יודע מי אני בלי שאני יודע מי אתה. ואתה לא יודע מי אתה, בלי שאתה יודע מי אני. רבי חכם אמר פעם: "אם אני זה אני בגלל שאתה זה אתה, ואתה זה אתה בגלל שאני זה אני, אז אני לא אני,

22

כלומר אנחנו לא נפרדים. אנחנו מגדירים אחד את השני, ]2[ ואתה לא אתה." כולנו גב ופנים אחד לשני. אם אנחנו משעינים שני מקלות אחד על השני, הם עומדים משום שהם תומכים אחד בשני. אם נוציא אחד, האחר ייפול. הם תלויים זה בזה. ובדיוק כך, אנחנו והסביבה שלנו וכולנו וכל אחד מאתנו הן מערכות בלתי נפרדות אחת מהשנייה. אנחנו יודעים מי אנחנו רק ביחס לאנשים אחרים. כולנו נעולים ביחד. וזהו תיאור מדעי רציני של איך דברים קורים. ולכן כל מדען טוב יודע שמה שאתה קורא לו העולם החיצוני הוא אתה, ממש כשם שהגוף שלך הוא אתה. העור שלך לא מפריד אותך מהעולם; זהו גשר שדרכו העולם החיצוני זורם פנימה אליך, ואתה זורם אליו. בדיוק כמו מערבולת במים. אתה יכול להגיד שמכיוון שיש לך עור, יש לך צורה מסוימת, צורה מוגדרת. אז באותה המידה זרימה של מים יכולה ליצור פתאום מערבולת, אבל היא בכל זאת ממשיכה לזרום. המערבולת היא צורה ברורה, אבל אין שום מים שנעצרים בה. המערבולת היא פעולה של הנחל, ובדיוק ככה, כל אחד מאתנו הוא פעולה של היקום כולו, ואני רואה אותך היום, ואני אזהה אותך מחר, בדיוק כפי שהייתי מזהה מערבולת בנחל. אני אומר: "כן, ראיתי את המערבולת הזאת לפני כן, היא ליד הבקתה בקצה הנחל, והיא תמיד שם". אז בדיוק כך, כשאני אפגוש אותך מחר, אני אכיר אותך, אתה אותה מערבולת שהיית אתמול. אבל אתה זז. כל העולם עובר דרכך, כל הקרניים הקוסמיות, כל האוכל שאתה אוכל, זרם של סטייקים וחלב וביצים, הכול פשוט זורם דרכך. אז כשאתה מתנועע ככה, העולם מנענע אותך, הזרם מנענע אותך. אבל הבעיה היא שלא לימדו אותנו להרגיש ככה. המיתוסים הבסיסיים של התרבות שלנו לא לימדו אותנו להרגיש זהים עם היקום, אלא רק כחלקים שלו, רק בתוכו, רק בעימות אתו — זרים. ואני חושב שזה די דחוף שנתחיל להרגיש שאנחנו היקום הנצחי,

רבי מנחם מנדל מקוצק: "אם אני זה אני בגלל שאתה זה אתה, ואתה זה אתה בגלל 2 שאני זה אני, אז אני לא אני, ואתה לא אתה. אבל אם אני זה אני בגלל שאני זה אני, ואתה זה אתה בגלל שאתה זה אתה — אז אני זה אני ואתה זה אתה. ועכשיו אפשר להתחיל לדבר בינינו".

טבע התודעה 01

23

כל אחד מאתנו, אחרת נצא מדעתנו. אחרת נבצע התאבדות — קולקטיבית — באדיבותן של פצצות מימן. ונניח שזה מה שנעשה, אז זה יהיה הסוף, ויהיו ניסויים ביצירת חיים בגלקסיות אחרות. אולי שם ימצאו משחק טוב יותר.