18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

"ברצוני לדעת מי הם הדוברים , ומה הם אומרים זה לזה הרחק כל כך מכל

יישוב." התעקש איצ'ה. "לבי אומר לי כי לא גרמנים הם אלה. אולי הם פרטיזנים ויספחו אותנו אליהם." "הזוהי תוכניתך המסתורית?" שאלתי. "כן," השיב איצ'ה. לאט ובזהירות קרבנו אל הדוברים. ראינו שני אנשים יושבים על גזע עץ שקרס, לבושים מכנסי רכיבה, כובעי צמר לראש יהם, בידיהם רובים והם מעשנים מקטרת. "אלה פרטיזנים!" קרא איצ'ה בשמחה , ונתגלה לעיני השניים. הפרטיזנים נדהמו מאוד לראותנו, שני נערים עלובי מראה משוטטים ביער הרחק ממקום יישוב. מיד הכירו בנו שאנו נערים יהודים. "מה לכם משוטטים כאן?" שאלו בסקרנות. סיפרנו להם על בריחתנו הם נדו בראשיהם והשיבו: "גם אנו יהודים , וחיינו נתונים בסכנה מתמדת, לא נצרף אתכם אלינו , אני יכולים בכל רגע לעמוד מו ל כיתת יורים. שובו למחנה העבודה, שם הסכנה פחותה, שם סיכוייכם להישאר בחיים גדולים יותר, אתם עדיין צעירים." "אבל אנחנו רוצים לעשות משהו, להילחם בגרמנים, לא לעבוד למענם, לא לשרתם." אמר איצ'ה כמעט בתחנונים. "אתם עובדים למען עצמכם," השיבו הפרטיזנים בטון אבהי ומ סביר, "למען ממחנה העבודה הוטה קומ ורו בסקה, ואיצ'ה ביקש מיד כי יצרפו אותנו לחברתם. הסתכלו בנו הפרטיזנים בחיוך של לגלוג: עלובים היינו ותמימים.

כי גם

הצל את עצמכם. גם פה בין הפרטיזנים רבים הם שונאי היהודים. הם אמנם

בגרמנים שפלשו לפולין מולדתם, וגם לא על מנת להציל יהודים הם

לוחמים

לוחמים, גם הם אינם אוהבים אותנו, הם רוצים פולין נקייה מיהודים, הם רוצים פולין רק של פולנים, ואנו איננו נחשבים בעי ניהם כפולנים אף על פי ש אנו גרים בפולין כבר כמעט אלף שנים. כשתסתיים המלחמה בגרמנים הם יילחמו בנו."