18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

"אפילו תזחל על ארבע, ובלבד שתצא," אמר תולק. "אם לא – זה יהיה

סופך, הבנת? שמעת?" "אינני יכ ול, אין לי כוח לקום על רגליי " אמרתי , והוספתי: "וגם לא איכפת לי למות," , "קום ובוא אתי עכשיו , ואני אציל אותך, אל תישאר כאן!" הרים תולק את , קולו ותפש בידי כדי לסייע לי לקום מהדרגש. מקולו נשמע כי חרד לי מאוד. "אינני יכול," חזרתי על דבריי, "וגם איני מא מין לסיפורים על מחנה ההשמדה ועל משרפות של גאזים. אני יודע כי את הסיפורים האלה שמעת משצ'ופק, הם פרי דמיונו החולה."

"הוא היה שם, הוא ראה הכול , והצליח לברוח משם, סיפוריו אינם פרי

הם אמת לאמית ה," ניסה תולק לשכנע אותי לקום מן המיטה בבוקר ולא

הדמיון,

להישאר בבקת

ה.

"רק פתי מאמין לכל דבר," אמרתי, "ואני אינני יכול לעמוד על רגליי. גם

אין לי עוד כוח לעבוד, וגם לא כוח לסבול. חיים שכאלה אינם שווים מאמץ. מחר אני נשאר , קתה בב במיטה, ויהי אשר יהי ." לא היה לי עוד חשק להתווכח עם תולק, הסתובבתי והפניתי את גבי אליו, כדי שיבין ש אין עוד סיכוי לשכנעני. תולק הניח את כף ידו על כתפי לרגע , כמו רצה להיפרד ממני, אחר יצא בלי ברכת שלום. חלפו יומיים ולמחנה נכנסה משאית סגורה בבד אברזין. כל החולים , יחמ שים במספר , ה עמסנו על המשאית. נטלתי עמי את מעט חפציי ואת הסידור כי הייתי חלש עד מאוד . לאחר שכולם הועלו למשאית , האברזין נסגר עלינו , והמשאית החלה לנסוע. לאן? לא ידענו, וגם לא איכפת היה לנו. ה יינו אדישים לכל אשר קרה סביבנו. מזמן לזמן עצרה המשאית בדרך , אחר שבה לנסוע, ואנו היינו כלואים באין יכולת לראות את הדרך. נדנו די המשאית והחושך ששרר במשאית היו כסם מרגיע ומרדים , וכולנו שקענו במעין תרדמה. שלי, ודידיתי לעבר המשאית בקוש , י רב