18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

לפתע עצרה המכונית ושמענו קולות ירייה. אולי באמת הורגים שם יהודים,

הרהרתי לעצמי ונזכרתי בדבריו של תולק. אולי הביאו אותנו לכאן כדי להמיתנו? תולק צדק, הוא לא סיפר לנו בדיות, האם זה ב אמת הסוף? משהו נעור בתוכי פנימה, התעשתי ואמרתי לעצמי: " אינני רוצה למות, אינני רוצה שיירו בי, עלי לעשות משהו כדי להציל את נפשי. " פחד נוראי החל לכרסם ב תוכ י. נטלתי את הסידור, אימצתי אותו לבי לא ומלמלתי: "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד." המשכתי בהרהוריי המבולבלים: " והרי אמרתי שלא אכפת לי למות , שלא כדאי לחיות חיים שכאלה, אז מדוע אני מצטער פתאום שלא שמעתי בקולו של תולק, מדוע אני חושב על בריחה מן המשאית? איצ'ה ודאי היה בורח מזמן. איזה מעשה טיפשי עשיתי שלא התייצבתי לעבודה, עתה כבר אין לשנות את המצב , אך מדוע אין מסירים את האברזין מהמשאית? " זמן רב ישבנו במשאית עד אשר החלה שוב לנסוע. נשמתי לרווחה. " אולי בכל זאת זה לא הסוף עדיין?! " התבוננתי בחולים סביבי,הם נאנחו ונאנקו עם כל טלטול של המשאית, ובאורח פלא הרגשתי כי אני אינני אינני רוצה למות עדיין. " נזכרתי בסיפורה של אימא על מח לתי כשהייתי תינוק, על המאמצים שה קיעש ו היא ואבא כדי שאזכה בחיי. מ י יודע, אלמלא מחלתי יכלו לחי היום ת ו באושר בירושלים, חשבתי , ועתה, כמעט ויתרתי על חיי עלי ", להמשיך ולחיות ולו רק למען זכר משפחתי, שלא תכחד כולה. עלי לעשות הכול כדי להינצל, " אמרתי לעצמי, והרצון לחיות ניעור בי בעוצמה רבה. לאחר שעות אחדות של נסיעה עצרה המשאית, האברזין נפתח וקיבלנו פקודה לרדת. הגענו לז'שוב, למקום שממנו יצאתי, למקום שבו נשארו א בא, ברוניה ונחמה. גרמני בשם גץ עמד מולנו באקדח שלוף. רגע נרתענו, אחר מאין ברירה חולה, כי יש בי כוח להתגבר. מה עש " יתי? בגלל רגע אחד של ייאוש כמעט והבאתי עלי את הסוף, ואני

לפתע,

אזרנו את כל כוחנו וירדנו. רק לאחד מן החולים לא היה כוח לרדת והוא נשאר