18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
היה גמור. הוא היה בעווית של הלם פחד. בינתיים ירדה החשכה, והגרמנים
הסתלקו, ניעור מעלפונו , קם ונכנס לתוך הבניין לתדהמת כל הנותרים. " כששמעתי את היריות וראיתי את כל ההרוגים , דחפתי את שומר הבניין וברחתי, הגרמני ירה אחרי , אך ריצתי הייתה כה מהירה שהוא החטיא. כל הלילה הסתובבתי בין הבתים , כשאני נחבא בצדי הקירות ונשמר לנפשי. קר היה מאוד , ולא מצאתי לי מחבוא. כל היהודים שעדיין נותרו , הוחזקו בגטו. , למחרת הגעתי למסקנה כי אין לאן לברוח , ואין לאן לפנות לקבלת עזרה. באין ברירה , עם בוקר , שבתי לבניין שממנו ברחתי אמש , ומצאתי שם את קופליק ואת שני הבורחים האחרים, שנפגע ו אמש מיריות הגרמנים, וגם הם
קופליק
כמוני , חזרו כי לא מצאו מסתור.
נזכרתי בפסוק שהתאים מאוד לתחושת חוסר האונים שבו נמצאתי:
"אשא עיניי אל ההרים מניין יבוא עזרי?" עניבת החנק התהדקה סביב צווארנו באין מושיע.
Made with FlippingBook flipbook maker