18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
לחובה
לא ייאוש תקף אותי , אלא דווקא ההיפך : התעוררות ומרץ
חדשים
ה גדולה שניצבה בפניי , החובה להישאר בחיים, שמא אני הוא האחרון למשפחת דויטש שנותר בחיים , ועליי החובה לשקם את המשפחה, לבנות אותה מחדש. אך היכן ואיך? לא ידעתי, גם תולק ואיצ'ה, חבריי הטובים, אינם עוד אתי, כי הפרידונו. תושבי הגטו קיבלונו בסבר פנים יד ידותי, ועל אף מצבם הקשה סייעו לנו במסירות אין קץ. הם סעדו מיד את החולים, ואני שכבר התח זקתי ולא הייתי , בתחילה הסתובבתי בגטו נבוך ומבולבל , כי לא ידעתי כיצד אכלכל את צעדיי, או שמא אני ח ביד הגורל העיוור לכוון את מהלך חיי. ואז פרצה בגטו מחלת טיפוס קשה , שהפילה רבים למשכב. לא היה בית שלא היו בו חולים. ולא הספיקו האנשים הבריאים כדי לסייע בידי כל כך הרבה חולים. אני שהייתי מחוסן בפני מחלת הטיפוס בזכות מחלת הטיפוס שלקיתי בה טרם בואי לגטו, נחלצ תי לעזרת החולים במסירות בלתי נלאית. יום ולילה עברתי מחולה לחולה. לאחד הגשתי מים, לאחר החלפתי את בגדיו , לזה הגשתי ו , סיר סייעתי לו לעשות את צרכיו, את האחר רחצתי, ולזה י י שרתי את המצעים. והח לים השפיעו עלי ברכות אין סוף , והביטו בי כבמלאך גואל. "כבן כאביו" אמרו, אך היו גם כאלה שהזהירוני בחשאי: "אתה גם כן עלול לחלות, מוטב כי תנוח מעט." מתוך דאגת אמת הזהירוני, אך אני לא יכולתי לנוח בראותי את כל החולים הכואבים ודואבים. "בחולים שאבדה התקווה שיבריאו, לא כדאי לך לטפל, לשווא תכלה את , כוחך ואותם , , ממילא לא תושיע." ן לא שעיתי לעצותיהם, נהגתי על פי צו לבי. הגשתי עזרה כל עוד עמדו לי כוחותיי לעשות זאת. מרחוב לרחוב ומבית לכל העצות, אך אני , כמוב , עוד בחזקת חולה, כי הבראתי ושבתי לאיתני , יכולתי לקחת חלק בעזרה לחולים
באמת.
האזנתי
Made with FlippingBook flipbook maker