18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
באיזה עולם מעוות אנו חיים כאן במחנה הזה, הרהרתי לעצמי לאחר
שהקאפו הסתלק. במקום לכעוס על האיש שעומד להצליף מחר באחוריי אני אסיר תודה לו. למחרת בבוקר הצליף הקאפו באחוריי כמתוכנן. עשרים וחמש המלקות שקיבלתי כמוהן כלטיפות למול ארבע המלקות שהצליפו בי במחנה הקודם.
הקאפו שהצליף בי , העמיד פנים כמצליף בכל כוחותיו, אך לאמתו של
,וי כדבר
דבר הוא לא הצליף בי ב כל כוחו.
]ד[
גם תורו של תולק להיענש הגיע. חרדתי לו מאוד, תולק הוא הידיד היחיד
שנותר לי עדיין ב כל ה עולם כולו. לא אוכל לעמוד בפרידה נוספת ממנו לאחר שהתאחדנו שנית. עונש מוזר מאוד קיבלו תולק ונוח , שעבדו יחד בניקוי החצר והשירותים. היה זה עונש חדש , שטרם ניתן כמותו עדיין. עונשם היה גלות למחנה הפולנים לזמן מה , לא הקציבו את הזמן . "תורו של כל אחד מגיע," אמר לי תולק בשיוויון נפש כשראה את הדאגה בפניי. "אם לא ידונו אותי למיתה , אעבור גם את העונש הזה, סיגלתי לעצמי דרך מיוחדת לגבור על הסבל. כשאני מוכה אנושות , ואני מרגיש כי עוד מעט ק ט אשבר ולא אוכל לעמוד בסבל, אני אומר לעצמי: "התאמץ, תולק, הכל , חולף וגם הסבל הזה יחלוף עו ד מעט, וכשיחלוף תשוב לאיתנך ו יותר מחוזק." המחשבה כי עוד מעט יסתיים הכאב, מעניקה לי כוח לעמוד בייסורים." "חשוב כל הזמן שהכול חולף." אולם אני עצמי חשבתי כל אותם ימים שתולק נעדר, לא על הסוף כי אם על ההו וה. חששתי לו מאוד וגם לנוח. שם בין הפולנים, הגרמנים והאוקראינים יהיו חייהם בסכנה. ידעתי שפרט לחבילות המזון הרבות לחצתי את ידו של תולק לפני עזיבתו , והזכרתי לו את דב
ריו:
שקיבלו הפולנים מקרוביהם, בכל שאר הדברים הי ה מחנם גרוע עשרת מונים
Made with FlippingBook flipbook maker