18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

ראש הגסטאפו לשוחח עם מפקד המטבח, הוא נראה מודאג

בוקר אחד נכנס ,

, מאוד כשתסתיים המלחמה , נצטרך לתת את הדין על כל מה שעשינו ל יהודים , ולכל המיליונים האחרים שרצ חנו על לא עוול ואמר בחרדה ובלחש : "עכש ,וי

" בכפם. אף על פי שאמר את דבריו בלחש, שמעתי את דבריו היטב

ונדהמתי. רציתי

לצרו ח מרוב שמחה, אך לא הייתי אמור לשמוע שיחה ז ו , ודאי שלא לשמוח, על כן הפניתי את גבי אליהם, נטלתי את כף העץ הגדולה והתחלתי לבחוש את התבשיל שבסיר במרץ רב, בחשתי ובחשתי כמו מהופנט עת ארוכה מבלי להרגיש כי אני בוחש, הד ברים ששמעתי היו כמו בחלום, וכאן קרה לי דבר מוז ר: במקום לשמוח על הדברים שגונבו לאוזניי, דמעות החלו לזלוג מעיניי, , דעת י י כי כל המילים שנאמרו היו אמת, הן היו כל כך מוחש יות, שמעתי אותן אותי מיד: "אתה בטוח ששמעת את הדברים , או אולי רק חלמת אותם ? התשוקה שלך שהמלחמה תיגמר גרמה לך לדמיין א ". ותם כשחבריי ראו כי אני מתעקש על כך ששמעתי את הדברים מפי המפקד הגרמני, ולא חלמתי שום חלום, הם פרצו בקריאות שמחה קולניים , אך אט אט הלכו הצרחות ונמהלו בעצב. שמחנו על י ו ם הגאולה הקרב, אך יחד עם ה שמחה נזכרנו בכל יקירינו שאבדו לנו , ולא זכו להגיע ליום הזה, ואט אט בלע העצב את השמחה כולה. ביום שבת, חמישה במאי, יצאנו כולנו לעבודה. מאז שאנו עובדים אצל הגרמנים איננו שומרים עוד על קדושת השבת. שכחנו מזמן מה פירוש הדבר לא ש אותו . עבדנו עד שעת הצהריים כרגיל. כל אותו יום בקעו ועלו מן החוץ קולות זרים ומוזרים שלא שמענו כמותם עד היום, וחשנו כי ההמולה גדולה , אך לא ידענו לנחש מה הן הקולות האלה. לעבוד בשבת, לשמור את י ו ם המנוחה ולקד יוצא ות מפיו של הגרמני. כשחזרתי אותו ערב לתאי , סיפרתי את ולכה לחבריי בתא. גם הם שאלו