18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

לעיתים רגזתי שאנו איננו יכולים לראות אותה ולדעת מה היא עושה.

חשבתי שזה לא הוגן שהיא תשמע אותנו, תראה אותנו ותדע הכול יעל נו ואנו לא נוכל לשמוע אותה אף פעם, אף פעם. לאחר מות אימא אמר דודנו שלמה, אחיו של אבא, שגר בקרבתנו: "בואו לסעוד עמנו את ס עודת ערב שבת. יחד נברך את השבת, נזמר זמירות שבת, נאכל ונב רך את השבת ו על היין." הדוד שלמה היה אהוב עלי נו יותר מכל הדודים , אולי משום שהכרנוהו טוב יותר. ידידות רבה שררה בין אבי לבין דודי שלמה ובין נשותיהם, כלומר: אמי ודודה גיטה. היינו כמעט כמו משפחה אחת. גם הדמיון בין אבי לבין הדוד שלמה היה רב יותר מאשר בינו לבין שאר אחיו. אף שהערב התחיל שקט ועצוב בגלל מותה של אימא, המשכו היה שמח. הדודה גיטה הדליקה נרות שבת ובירכה עלי הם, אחר הגישה ארוחה טעימה כמו זו של אימא בדיוק, גם היין ששתינו שימח את לבנו ופצחנו בזמירות. כ ה נעים היה הערב עד שלא הרגשנו כיצד חלף לו הזמן. שרוליק ואני דרשנו בפרשת השבוע וגם בנ י דודנו הוכיחו בקיאות רבה בפרשה . גם לדוד שלמה היו שני בנים ושתי בנות. אחת מן הבנות, פולה שמה, הייתה כמעט בת גילי. נערה תמירה ויפה, בעלת שיער שחור, חלק ומבריק שהיה ק לוע צמות ארוכות שהגיעו עד מותניה . עיניה היו גדולות, שחורות ונוצצות. הן נראו כאילו הן מחייכות , וטוב לבה נשקף מהן. נערה עלי זה הייתה פולה, ושובבה גדולה, ואין פלא, אם כן, שמצאנו לשון משותפת, ובכל פעם שנפגשנו התנשאו קולותינו הרמים או בצחוק רועם או בוויכוח סוער. תמ יד מצאנו עניין לעסוק בו, ומעולם לא הייתה פגישתנו פגישה שלווה. לפעמים צחקנו, לפעמים צעקנו ולפעמים גם רבנו בקולי קולות. כל עוד ילדים היינו הייתה ידידותנו ידידות של חיבה, אך לאחר מותה של אימא הרגשתי כי חיבתי אל פולה איננה עוד אותה החיבה כמו לפנים. אולי חסרה ל י אהבתה של אימא, ופולה שהרגישה בכך הרבתה לבקר בביתנו.

בשתי

התעניינה במעשיי, החלה להביע את דעתה על אירועים שונים ואפילו על מצב