18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

והניחה את ראשה על חזי. ראשה היה

פולה. אותו רגע בדיוק קרבה פולה אלי,

כה קרוב אל פניי , ובלי לחשוב עוד , הצמדתי את שפתיי אל ראשה , והעברתי אותן הלוך ושוב על שערה החלק והמשיי. ריח שערה עלה באפי והרטיט את כל

נימי גופי. "את יקרה לי פולה, ואני אוהב אותך עד בלי די," לחשתי.

"גם אני אוהבת אותך, מוישל' ה," השיבה פולה , מבלי להרים את עיניה, "והלוואי לא ניפרד לעולם."

נאהב זה את זה ",

"בואי, נישבע זה לזה שלנצח לא ניפרד , ועד

עולם

כי מאז ילדותי מיועדת לי בת

אמרתי, אף כי ידעתי ידוע , וגם פולה ידעה , היטב

דודנו טובה, על פי רצון הורינו. "וא יך נישבע?" שאלה פולה, "רק נגיד ' אני נשבע, אני נשבעת. ' ואני אשבע ראשון," אמרתי, "ואת אחריי." שמתי יד אחת על הלב וביד השנייה החזקתי את ידה של פולה , וכשאני מביט ישר לתוך עיניה השחורות אמרתי: " אני נשבע לאהוב א ו תך, פולה, ולא להיפרד ממך לעולם." ופולה אחרי אמרה: "אני נשבעת לאהוב א ותך מוישל' ,ה ולא להיפרד ממך עד עולם." כך נשבענו פולה ואני כשאנו נרגשים מאוד ו , לא שמנו לב כי השמים קדרו, וגשם דק החל לרדת עלי נו. מיהרנו הביתה בריצה, בלב מאושר מבלי לחשוב על העתיד המלא מכשולי ם, אמרנו " : דיה לצרה בשעתה. " כשאנו מתכוונים להבטחת ההורים להוריה של טובה. האמנו כי בכוח האהבה ניתן לגבור על כל מכשול. העולם נראה לנו אותו ים נפלא מאין כמוהו. לאושרנו לא היה קץ, ולא

יכולנו לתאר לנו בדמיוננו כי אפשר להשבית אושר גדול כזה. "חב

ו ל שהי ם נגמר ו עלי נו לשוב הביתה," כשנחפזנו עמוסים בפטריות

שהצלחנו ללקט בחופזה בדרך. "נסיים את היום הזה בסעודת מלכים של פטריות," אמרה פולה , שמאוד אהבה פטריות. "תהיה לנו ממש חגיגת פטריות," בשמחה ללא גבול ובקולות מצהלות של צחוק פרצנו לתוך הבית.