18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי
]ט[
הסתיו חלף, החורף הגיע, וההתעללות ביהודים הלכה וגברה. ישבנו כולנו בחדר האורחים הגדול של הדוד שלמה, סעדנו את ארוחת הערב , ושוחחנו לאורה הקטן של מנורה, כמנהגנו בימים האחרונים. "מה עוד יכולים לעשות לנו ולא עשו?" סברנו כי נתנסינו כבר בכל הרע האפשרי. לפתע נשמעו צעדים תוקפניים של נעליים מסומרות וקולות רמים של אנשים שנכנסו לבניין. כשקרבו הקולות אל הדלת הבחנו כי דיברו בשפה הגרמנית. דממה עמוקה נשתררה בחדר, אף את נשימותינו עצרנו. לאחר דקות אחדות של מתח עצום נשמעו נקישות גסות בדלת הדירה, ולאחריהן קרא קול מאיים:" "פתחו את הדלת!" איש מאתנו לא השיב , ואיש לא זע ממקומו . כל כוחות נפשנו נזלו מתוכנו, פנינו חוורו, צינה קרה חדרה לתוך עצמותינו חשנו כעל סף עילפון. "לפתוח! לפתוח!" נשמע הקול שנית, ומיד לאחריו חבטות חזקות בדלת במכשיר כבד, עתה, הבנו כי אין לנו כל ברירה אלא להיענות ול פתוח את הדלת. איזו זכות יש לכם לדפוק כך בדלתנו? הרהרתי לעצמי, ומדוע אנחנו שותקים? מדוע איש אינו אומר דבר? האם כולם איבדו את כושר דיבורם? האם כולם הפכו אלמים כדגים? הסתכלתי על הדודה גיטה היא נתקפה צמרמורת , עיניה נתמלאו דמעות, אבא החל למלמל דברי תפילה והדוד שלמה, בעל הבי , ת אזר לבסוף את כל שארית הכוחות שעוד נותרו לו, וניגש לפתוח את הדלת. חיילים גרמנים לבושים מדים בצבע ירוק כהה ורובים מכודנים בידיהם, הפתח ופרצו פנימה, כשהם מלווים בשניים משכנינו הגרמנים, אותם שכנים שגרו בסמוך לדירתנו מזה שני ם, שילדיהם שיחקו עמנו יחד ברחוב. אותם שכנים הם שהובילו עתה את ידידיהם החדשים, החיילים הגרמנים, לדירתנו ולדירותיהם של משפחות יהודיות אחרות הגרות סמוך ברחובנו. איך הם אינם מתביישים? שאלתי את עצמי, הן לפני ימים לא רבים היינו דחפו את הדוד
שלמה מן
ידידים, מזה שנים ש הם רכשו מצרכי חל ב בחנותנו .
Made with FlippingBook flipbook maker