18 הוא חי - קורות נער בשואה / אמירה ברזילי

הם ידעו כי הדוד שלמה הוא איש אמיד, ופזלו כל העת אל עבר רהיטי

הקטיפה הרכים שלו, הביטו בהנאה בכלי הבדולח הנוצצים שנשקפ ו מבעד לדלתות הזכוכית של הארון, הם העבירו מבט חומד אל כלי החרסינה העדינים ואל כלי הכסף הרבים: אל קופסת האתרו ג העתיקה שעברה במשפח ה מדורי דורו ת, אל החנוכייה היפיפיה, לאגרט לי הבדולח, לווילונות התחרה העטור ים בווילונות קטיפה כבדים. ו מבט של שביעות רצון התפשט על פניהם . " התלבשו מיד, אתם עוזבים את האז ור!" קרא חייל גרמני כשהוא מרים כל הזמן את רובהו ומכוונו הישר אל הדוד שלמה. היינו המומים. מה פירוש עוזבים את האזור, ולאיזו איזור עוזבים? לכמה זמן עוזבים? האם רק משפחתנו עוזבת? ולמה דווקא היא? היינו מבולבלים עד מאוד ההוראה לעזוב ניחתה עלינו כרעם ביום בהיר. איך עוזבים בית כך בן רגע? מבלי להתכונן לעזיבה? ומי הרשה להם בכלל להעזיב אותנו? איש מאתנו לא העז להתנגד או לפצות את פיו ולשאול, אפילו לבכות לא העזנו. לפתע ניגש אל אבא אחד משכנינו הגרמנים שליוו את החיילים במשימתם, ולחש על אוזנו של אבא: "קחו עמכם בגדים חמים, כי לא תשובו עוד לכאן." כמו מהופנטים קמנו ממקומותינו, נטלנו מכל הבא ליד: מי סוודר, מי מעיל, מ אין פנאי להרהר ולשקול מה באמת כדאי ל קחת. לא האמנו כי לא נשוב עוד יתלב נו. מבלי משים , נטלתי את סידורי שקיבלתי ליום ה מצווה -בר שלי מאבא לפני חודשים אחדים, וטמנתי אותו בכיס מכנסיי. הדודה גיטה , שהייתה מאוד מבולבלת ונבוכה , נטלה את ידה של פולה כמבקשת עידוד. היא ל א ידעה מה לקחת עמה ומה לארוז בדקות אחדות, על כן

עשתה זא ת פולה בזריזות רבה, והסתכלה עלי כשגם מעיניה נשקף פחד גדול

מאוד.

"הזדרזו, הזדרזו! החוצה!" קרא החייל הגרמני שוב. "אין פנאי!" וכיוון את רובהו אלינו. הסתכלתי מסביבי וחשבתי: האומנם לא נזכה לראות בית זה שוב?

Made with FlippingBook flipbook maker